אני היסטוריון, שמתמחה בתקופת השואה. אני בקי בתהליכים
היסטוריים,בתאריכים ובמספרים. קראתי אין ספור מסמכים, ראיתי
תמונות וסרטים וראיינתי ניצולי שואה.
למרות זאת אני מרגיש, שמשהו חסר.
בקרתי במחנות ההשמדה באירופה. ראיתי את ערימות הנעלים והבגדים
באושוויץ, את הגבעה הגבוהה להחריד של עצמות אדם במידאנק,
העברתי את ידי על קירות תאי הגזים, הרחתי את הריחות ושמעתי את
הצווחות בדומיה שבמקום.
החסר לא התמלא.
בתקופה האחרונה אני נוסע עם משלחות של צעירים לפולין, משלחות,
שמארגנים משרד החינוך וצה"ל.
למרות כל זה אני מרגיש, שמשהו חסר. אני ממשיך לחפש, למרות
שאיני יודע מה אני מחפש.
ערב אחד ישבתי על ספסל בשדרה שליד ביתי וצפיתי בשקיעה. השמים
כוסו באדום, סגול ומעט כתום, והשמש, ככדור אש, ירדה לאיטה
במדרון. פתאום שמעתי בכי גדול. הסתכלתי סביבי וראיתי שעל הספסל
שלידי יושבת אישה מבוגרת, שבגדיה חגיגיים, ושערה הארוך מגולגל
כלפי מעלה. אישה מרשימה.התיישבתי לידה והנחתי זרוע מנחמת על
כתפה. כעבור כמה דקות היא החלה לדבר בלחש, כאילו לעצמה: "לפני
שישים שנה אבדתי הכל ואחר כך בניתי לי חיים חדשים. יש לי בעל,
ילדים, נכדים, אבל את יום הולדתי אני "חוגגת" לבד. פעם בשנה
אני שוב ילדה קטנה, שסרט גדול שזור בתלתליה, שאמה הכינה לה
עוגת יום הולדת ושאביה ואחיה הרימו אותה גבוה כמניין שנותיה.
ילדה, שקבלה נשיקות, ברכות והמון מתנות. ילדה בת ארבע. מאז אני
תמיד בת ארבע".
ושוב נשטף הכחול בדמעות ופני האישה נצבעו באודם השקיעה. הבטתי
בה במבוכה, לא מבין, ואז ראיתי את המספר הכחול, צרוב בזרועה.
השמש כמעט והגיעה לקצה המדרון, ואנחנו ישבנו שותקים. הרגשתי,
ששלווה עוטפת את שנינו.