אני לא מבינה את זה. לפעמים אני מרגישה כל כך גדולה, אני
מרגישה שאני מסוגלת לעשות משהו עם עצמי. לרוב, אני מרגישה כמו
אדם קטן, מעורר רחמים וחסר תועלת, אבל מדי פעם המגאלומניה הזו
תופסת אותי.

כשאני חושבת על זה קצת, אני כותבת בצורה נהדרת, ראיתי מעט מאוד
אנשים בטווח הגילאים שלי ובכלל שיש להם כתיבה שמשתווה לשלי,
אני יפה, יצא לי להתקל במעט מאוד בחורות שנראות יותר טוב ממני,
אני כריזמטית, שנונה, מצחיקה, אינטיליגנטית ויצור מופלא מאין
כמוהו. זה מה שהמגאלומניה שלי אומרת לי. יש לי הרבה חברים ואני
אהיה מאושרת, כי אנשים כמוני הופכים למאושרים בסופו של דבר,
כמו באגדות.

אני אכלתי מספיק חרא בשביל שאני אוכל לטפס לצמרת, לטפס על
הגופות המרוטשות של כל אלה שניסו להכשיל אותי. אני אעזור לך
לטפס, אומרת המגאלומניה, אני אשחיז בשבילך את הציפורניים
והשיניים שתוכלי לקרוע להם את הכבד מהמקום, היא מחייכת אלי.
אני מחייכת אליה חזרה, אל המגאלומניה.

בלי המגאלומניה הייתי עוד אדם קטן.

7.2.2005