אלו היו ימים בהם הרכבת נסעה באותו מדרון מוכר כל כך של כאב.
אותה ירידה תלולה וקשה שהכרתי כל כך אחרי כל מה שעבר עלי.
הכרתי יותר מדי טוב.
נסיעה מפחידה וקשה. נסיעה שנסעתי בלב שבור וכאב גדול.
את כל התקווה איבדתי באותם ימים. פחדתי להתחיל בנסיעה משותפת
מחדש עם מישהו, שמא אני אפגע. שמא אפגע בו. חוסר אונים השתלט
על גופי, לבי ונשמתי.
הייתי בודד.

פתחת את דלת הקרון שלי בתקופה בה הייתי זקוק לשינוי. באותם
ימים קשים, הייתי זקוק למשהו שיתן לי קצת תקווה. והחלטת להכנס
לקרון, ולשבת לידי. זהו ספסל ברכבת שישבו בו אחרים לפניך.

מתוך חלון קטן בדמיוני, תמונתך גודלת וגודלת, עד שהיא נהיית
משהו מוחשי. אתה באמת יושב כאן לידי, איתי. לא עוד ממרחק.
התחלנו לדבר בכלל מתוך שיעמום. והנה, המסע של כל אחד מאיתנו
בחיים הפגיש בנו. מסילות הרכבות שלנו הצטלבו, ועכשיו אני שוב
מאושר. גם אתה נראה מאושר, עם החיוך על פניך והצחוק על
שפתותיך.  

"כי רק אהבה תנצח,
את כל הדמעות".
(אתניקס - האהבה תנצח)

אז כן, האהבה באמת מנצחת. ועכשיו, כל הדמעות שהיו כאן התחלפו
בחיוכים. בשמחה. אתה מחזיק אותי בזרועותיך, מרגיע, מלטף,
מחבק... דואג, אוהב.. כל מה שהיה לי חסר כל כך באותם ימים,
באותו מדרון מוכר כל כך. והכאב הגיע סוף סוף לקיצו.

במשך מספר החודשים האחרונים עברתי מסע מפרך בחיים.
ארבעה בני זוג.
הרבה אושר.. והרבה כאב.
המסע שלי התחיל באותו יום בו פגשתי את ההוא, הראשון. אותו אחד
שגרם לי להבין שהחיים הם כמו רכבת הרים.
עברתי מאז שתי אהבות נוספות, שהתגלו כאכזבות. חשבונות הנפש,
הכאב, האובדן.
והמסע שלי מסתיים כמו שהוא התחיל - באופטימיות. כי היום, לאחר
חודשיים של כאב - אני שוב מאושר.

מוקדש באהבה לרועי.
היחיד שהצליח להוציא אותי מהכאב, ולהחזיר את האושר בחזרה לחיים
שלי.
אני אוהב אותך.