הפסקתי מזמן לכתוב.
מה שאתם רואים פה זה לא מילים. זה ייאוש ותקווה. (אני יודעת
שאלה הפכים, אתם לא צריכים להגיד לי.)
אתם שואלים למה הפסקתי לכתוב? שאלת השאלות. אולי כי משעמם,
אולי כי יבש, אולי כי הבנתי שלא יותר מידי רע לי וגם לא יותר
מידי טוב לי, וכשלא יותר מידי משום דבר, קצת קשה לכתוב.
"אבל הנה את כותבת עכשיו, אז לא הפסקת, למרות הכל!"
נכון, יש בזה משהו, אבל מה שאתם רואים פה זה רק ניסיון נואש.
אני בודקת אם באמת היה לי את זה אי פעם. נדמה לי שלא. גם לכם
נדמה שלא?
אני אנסה בכל זאת לכתוב משהו: "כשלפנות בוקר הפך לבוקר,
נעצבתי. אני אוהבת לראות את העולם מתעורר לפני שכולם רואים
זאת. בלפנות בוקר זה רק אני והשמיים, ובבוקר השמיים הם כבר של
כולם".
מה אתם אומרים? פלצני קצת. טחון אולי. כתבתי את זה פעם, לפני
שנתיים, מצאתי את זה אתמול במגירה בחדר. נחמד דווקא, נאיבי
כזה. הייתי חמודה פעם, וכל שטות שכתבתי הייתה נראית לי ניטשה
לפחות. נאיבית.
נכון שזה שכולם מוכשרים מסביב לא צריך לגרום לי לאיבוד תקווה,
אלא דווקא להעלאת השאיפות?
אולי אם אני אגיד לי את זה כמה פעמים ביום, אתחיל להאמין בזה.
ואני לא פסימית, אל תראו אותי כאחת, בכלל לא. "דכאונית"! -גם
לא. (וגם לא מרירה, אל תנסו אותי אפילו, אתם רחוקים מהאמת. )
סתם אחת. מרגישה שכתבתי כבר על הכל, ועל כלום.
יושבת ומחכה שהחיים יקרו, כשבינתיים הם רק עוברים ליד.
נשמע לכם מוכר? בטח לא אני המצאתי. היום שום דבר כבר לא
מקורי.
פעם הכל היה מקורי וחדשני, היום לא נשאר כבר מה לחדש.
נו, ניחא אני אומרת. (מילה יפה, לא?)

מרגישים לפעמים כשיש לכם הכל ובכל זאת משהו גדול חסר?
תקראו לזה איך שבא לכם (מישהו אמר אהבה?) לפעמים אני שוכחת
מזה ומתנהגת רגיל, אבל תמיד זה איכשהו מחלחל פנימה ושוב משאיר
תחושה של ריקנות. מכירים? בטוח מכירים, לא לכולם יש אהבה. "אז
תפסיקי לעשות מעצמך כזאת מסכנה."
בסדר, הפסקתי.
ובכלל, מה אני מטרידה אתכם בשטויות האלה? זה אפילו לא כתיבה.
אמרתי לכם את זה על ההתחלה, אל תבואו אליי בטענות.