זהו כאב שמשתבח

הייחוד בעיניים שקרע אותי לרווחה
והאי-חיוך שבך. אני אשכח
כמעט את הכל
חוץ ממה שניצב שם לבערך יממה;
מין מגדל של מילים, כמו שטר שלא נפרע.
אני חוזר למה שהובטח לי שם  וקורא לעבר חלל
את האכזבה. אני אזכור שלרגע אחד לא היה דבר בעולם
בעל חשיבות יותר גדולה; שאני חישבתי למות
מרוב אושר. אני אזכור את האהבה
שמתברר שהייתה לשיעורין, אך אני הייתי סומא.
מכל מכאוביי השכלתי ומעתה
אהבה בהקצבה. עם רישומים מדוייקים
של מה ניתן, למי ולמה והאם זה מענק
או הלוואה. מעתה אהבה
בכוסות מדידה; שאני אומר די. ומציב גבולות
ודורש הוכחות וצעדים בוני אימון.
והנשיקה הזו,
             גם לה יש מחיר,
אז אני כואב ומבקש שווה ערך
במבט או נגיעה או מילים; ובעיקר בכתב. כך
אני אוכל להצביע על פה ושם
ולנסח כתב אישום מפואר
מהשברים שלי או מהסדקים, תלוי במידה;
תלוי לאן הגענו, לאיזה סעיף, לאילו תתי-הסכמות
שבהן חשבו המשפטים להתפרק למילים והמילים
להברות.

זהו כאב שמשתבח.
כמו יין, גם שם נמצא,  אמירה, משקעים, ונפח.
                            בעיקר משקעים.