פעמים רבות ישבתי בספריה וניסיתי להכין שעורים במתמטיקה וכשזה
לא הלך, אני מודה שכנראה הקשבתי קצת לשיחות של אנשים מסביבי.
אולם, יום אחד זה הגיע לשיא, בדיוק לפני השעור של אדגר.

אני יושב בדיכאון, מנסה לפתור זהויות או משהו כזה, אז אדגר
נכנס ואומר בקריצה : "לשמוע מה אנשים אומרים..." פאק! שמעתי גם
את וויליאם טיילור אומר עלי את אותו הדבר! ואיך אדגר יכול
לדעת? חוץ מזה, זה לא נכון- אני בספריה כדי לעשות שיעורים
ובגלל שאני לא מצליח להתרכז(כי אני בקושי ישן) , לפעמים יוצא
לי פה ושם לשמוע שיחות של אנשים אחרים. כמו שנוכחתי להבין
בהמשך, הם השתמשו בזה נגדי. סביב השולחן לידי יושבים אלה, אנט
מקורט, וויליאם טיילור ואולי עוד מישהו- לא זוכר. מתחילים ולא
מפסיקים. כשאני מסתכל על העט, וויליאם אומר לאלה:" זה העט שלי,
אני לא יכול לתת אותה", כעבור עוד כמה רגעים ניגשת אלי אנט:
"יש לך איזו עט שאני יכולה לגנוב?"  -מבחינתה, היא מעניקה לי
הזדמנות לעזור ולהיות אכפתי, אבל השאלה נשאלת בטון כל-כך בוטה
ומתגרה, וגם המילה "לגנוב" מרתיעה אותי. אני שואל: "למה לגנוב?
להלוות.. לקחת.." - "להלוות! לקחת!"- היא עונה בטון מתנשא ועם
פרצוף עקום שאומר: למה מי אתה! - אז אמרתי לא. כל כך התעצבנתי
על האופן. אם היא הייתה מבקשת בצורה נורמלית, לא הייתי מהסס
להביא לה את העט ושתשמור אותו מצדי.
כל הביקורת הזאת שמועברת עלי בספריה ממש לא פרית: אני לא אוהב
כסף, אני לא רואה את העולם במונחי רווח והפסד, אני לא קמצן.
מצד שני, אכן הגעתי לבית הספר עם פנים זועפות וישבתי מרוכז
בעצמי ומסתכל מטה בשיעורים, בספריה ובהפסקות. אני מבין שזה
יכול להשפיע על אנשים מסביב אבל מה הקשר לכסף?

זה המשיך גם כשהתחיל השיעור של אדגר. הוא נכנס לכיתה, דיבר קצת
ואז הוסיף:"בואו נקדיש לזה את השעה הקרובה". והם אכן הקדישו,
באמצעות מטאפורות מתמטיות: קו קעור וקמור ביחס לאישיות שלי,
"הוא כותב חיבור עם כל מיני רעיונות ממקומות שונים", כשהכוונה
היא למה שקורה בשיעור. עוד דוגמא היא כשאדגר אמר: "הוא בן אדם
חושב" -ורנון שאל: "מי? "- ואז אני החלטתי להשתתף:" זה שכותב
את החיבור". אדגר בתגובה הרביץ ללוח עם הניירות שהיו בידו. וזה
המשיך, המטאפורות היו מושלמות, הדו-צדדיות מרשימה מאוד- הכל
יכול היה להתפרש כמושגים מתמטיים רגילים, אך גם כביקורת כלפיי.

"איזה חיה הוא", - קורא ניק את מחשבותיי. אני מהנהן. -"אבל לא
על זה צריך להתעכב.", הוא מוסיף .- "כן, אני יודע", אני אומר
במחשבותיי, "עלי להקשיב לנמשל, למוסר ההשכל". ומוסר ההשכל הזה
היה די פשוט, הוא הועבר כמה פעמים, על ידי דימויים שונים, כדי
לא להותיר ספק - הייתי צריך לעזור לזולת, לתרום לחברה, לחייך
לעולם וכו'. אפשר לחשוב שהייתי נורמן, כי לו היו בעיות של
"חוסר אכפתיות", "חוסר אנושיות" ו"אגרסיות אנטי-סוציאליות".
אלה היו הבעיות שלו, לא שלי! הם ניסו לחנך פה את האדם הלא
נכון! ואז בדיוק, נורמן, שישב גם בשיעור, חלק על הטענה שלי:
-"מגיע לו, מגיע לו!". הוא אמר זאת כביכול לדן, שישב לידו,
כאילו הם דיברו על משהו אחר. הרמתי גבה והמשכתי להקשיב למחול
המתמטי-ספרותי של אדגר שטראוס, למרות שלא הסכמתי עם נורמן.
בהמשך שאל נייג'ל את המורה שאלה קלה, עליה יכולתי לענות ולעזור
כביכול לנייג'ל, אבל לא עשיתי את זה משום מה.,"זה כמו עם העט"
אומר ניק- הוא מתכוון להזדמנות לעזור, מה שמחזיר אותי
לספריה."מגיע לו, מגיע לו" מעיר נורמן לדן. הרמה פשוטה מדי,
הכל שקוף: זה נעשה "למעני", לתת לי הזדמנות לעזור ואני, שרוי
בהלם קרב, לא מנצל אותה.
בסוף השיעור,  מתעוררת לה הלן:" אהה! ואני יושבת פה וחושבת
שאני משתגעת, עכשיו זה ברור! אדגר, אתה זוכר את מרטין? עכשיו
הוא באוניברסיטה, נהנה.." -המילה האחרונה נאמרת בדגש אירוני
משהו.

גם לאחר שיצאתי מבית הספר היה זה קשה להתאושש מההלם שהיכה
אותי. הוא היכה בי במשך זמן ממושך, לא כשם שהלם מכה בדרך כלל-
בין רגע- אלא באופן רצוף ומטוח. כבר כשאדגר איים להקדיש "לזה"
את השעה הקרובה החל ההלם להכות, ולא חדל עד האמרה "הוא
באוניברסיטה - נהנה..". את האמרה הזו התחלתי לפרש בראש האנליטי
שלי כי הרי אני "בן אדם חושב", אך מיד הסתבר לי שגם עם סיום
יום הלימודים לא יותירו לי לחשוב הרבה, אלא ימשיכו במשחק
הנוראי הזה.
הייתי תקוע בפקק אנושי בשער של בית הספר. לקראת הסוף של הפקק
הייתי כבר, כבר ירדתי במדרגות. לפניי התקדמו באיטיות כמה בנים
ובנות, אז עצרתי כדי שהם יעברו כבר! זאת הייתה אחת הבעיות
הקטנות והמעצבנות שלי- כשמשהו התקדם לאט מדי לטעמי, לא ידעתי
מה לעשות עם עצמי, לאן לשים את עצמי, אז פשוט הייתי נעצר ומנסה
לעקוף בגיחות מגוכחות את המכשול שלי. עכשיו, בשער בית הספר, זה
היה כמו בשיעורי מתמטיקה בכיתה י', כשהמורה הסבירה על סינוס
וקוסינוס, טחנה את הנושא מכל הזוויות והכיוונים וחזרה על
הזהויות מליון פעמים. אז כמו עכשיו: פשוט הפסקתי לעקוב, נעצרתי
ומדי פעם ניסיתי לחזור למסלול אך בסוף לא הצלחתי להפיק מעצמי
כלום.
"אני לא יכול פשוט להמשיך ללכת, הרי זה אני!" - נשמע קולו
הבנאלי של ג'ימי מאחורי. הוא דיבר עלי. הסתובבתי ונעצתי בו
מבט. עיניו היו דבוקות לקרקע והוא דיבר בטלפון סלולרי תוך כדי
פסיעה בלתי אמצעית. -"זה אני, רייצ'ל, הרי אני לא יכול פשוט
להמשיך!" - הוא העמיד פנים שהוא מדבר עם החברה שלו. רמז ברור
כל כך היה אופייני לגימי, או אולי לתפקיד של ג'ימי, שהם נתנו
לו לשחק כל הזמן הזה. לא התרשמתי מהמהלך הזה, הוא היה שקוף כמו
הרמה לרחבה לאחר פריצה מהאגף, אז פשוט המשכתי ללכת- הפקק כבר
התפזר. לאחר שפניתי שמאלה והמשכתי לאורך הגדר שמקיפה את התיכון
שלי, חשבתי ששמעתי מישהו קורא בשמי. זה היה ג'ימי, אבל
כשהסתובבתי הוא עדיין העמיד פני מדבר בסלולרי. חשבתי להוציא את
המכשיר שלי בעצמי ולהתקשר אליו, להרוס לו, אבל התבאסתי כשהבנתי
שאין לי את המספר שלו. כעבור עוד כמה עשרות צעדים, הוא השיג
אותי.
"למה לא חיכית לי כשקראתי לך?" - האמת שזה היה די משעשע, כל
המשחק המטופש הזה. לא עניתי לו, אז הוא עבר כהרגלו לנושא אחר:

"תגיד, אתה בא לכדורגל יום חמישי?"
"מה? איזה כדורגל?"
"נו, הכדורגל של ההדז'הוגים ביום חמישי, כמו בכל יום חמישי."
ההדז'הוגים, ככה כינו אותנו הווירדוז, אליהם היה שייך ג'ימי.
והוא צדק, באמת הזנחתי את חיי החברה שלי באותה תקופה, אמרתי
לעצמי לעבוד על זה. המשכנו לדבר, או יותר נכון, הוא דיבר ואני
הקשבתי. חיכיתי לעוד רמזים מפלילים אך אלה לא הגיעו. לקחתי
ממנו את מספר הסלולרי שלו כדי להיות מוכן למקרה כזה בעתיד.

כשעברתי במעבר החצייה החלו המחשבות, שניסיתי לחשוב קודם, לשוב
אליי. "אדגר, אתה זוכר את מרטין?"- השאלה הזאת באה לרמוז לי
שלמרטין קרה סיפור דומה, אולי אפילו זהה, וגם בו היה מעורב
אדגר שטראוס, המנוול הזה. האמרה "הוא באוניברסיטה נהנה" באה
כנראה לעודד אותי, להגיד לי שגם אני, כמו מרטין, אעבור את זה
ואגיע לנקודה בה שוב אוכל להנות מהחיים. החלטתי להתקשר למרטין,
לדבר איתו על כל זה. מיד כשהוסרה השפורפרת בצד השני שמעתי
רשרושים מוזרים וצליל "קליק". שאלתי: "מרטין, מישהו מאזין
לשיחה הזאת?"
"מה? שמע, אני לא יודע אם שירות הביון מקשיב או משהו... "- הוא
השיב בצחקוק. זאת הייתה בדיחה מצד אחד, אך מצד שני ייתכן והוא
אמר זאת כדי לא לשקר לי. "הבנתי אותך... "- עניתי בחוסר בטחון.
האמת שההרהור הזה הוציא אותי קצת מהריכוז כי אז יצאו מפי רק
אווילויות, כמו של אדם מטורף: "מרטין, תקשיב! הם מקיפים אותי,
מאזינים לי למחשבות, מעבירים עלי ביקורת! "מרטין, תגיד להם
להפסיק!
- "מה? אני לא מבין, תתחיל מההתחלה." - ברפרוף סיפרתי לו על כל
מה שקרה עד אז, על הסיפרייה, על אדגר וה"שיעור" שלו, לא נכנסתי
לפרטים כי לא זכרתי פרטים. ים המטפורות געש, גליו התרוממו מהר
ונשברו בחוזק על פני המים, מה שלא אפשר לי לזהות, לבודד ולזכור
אף אחד מהגלים האלה, כלומר מהמטפורות. דיווחתי לו את מילותיה
המדוייקות של הלן והוספתי:
"מהמילים האלה הבנתי שלך כנראה קרה משהו דומה בעבר. "
"מה, מה היא אמרה בדיוק? לא הבנתי." -הייתי צריך לחזור שוב על
המילים שידעתי שהוא שמע טוב מאוד, ובכל זאת זה לא עזר.
"בונ'ה, בנאדם, אתה מדבר דברים מטורפים. אנשים מנסים להגיד לך
דברים על האישיות שלך, מה הם אומרים?"
-"שהאישיות שלי מחורבנת, עלובה."
-"היא לא מחורבנת, פשוט צריך לעבוד עליה קצת", - סיכם מרטין.
שמתי לב שהוא לא התעכב על אופן העברת הביקורת, אלא על הביקורת
עצמה, היתה לכך משמעות. בכל אופן, הבטחתי להתקשר כשאגיע הביתה,
מה שידעתי שלא אעשה כי היה לי ברור שממנו אני לא אוציא יותר
שום דבר.

התקדמתי לעבר תחנת האוטובוס. לפניי הלכה אישה עם תחת לא רע
בכלל, הסתכלתי עליו כשמאחורי נשמע קול:
"מה ההיגיון בלעשות את זה?"
חשבתי שמישהו שם לב שהסתכלתי לעבר התחת וזרק הערה זו בשל כך.
הסתובבתי וחייכתי לעבר מקור ההערה. עיניים בוחנות הביטו בי
בחתף ועל פני המדבר מצמץ חיוך קל. הספקתי להבחין בכך שבן זוגו
של המדבר, זה שישב לידו על שפת המדרכה, קיבל את הערתו בהפתעה
אך התעשת מהר. זו לא היתה סתם הערה תמימה. זו היתה ביקורת
נוספת כלפיי, אני תמיד מנסה למצוא היגיון בכל מה שקורה. מאוחר
יותר הבנתי שכשהפניתי את מבטי לאחור וחייכתי, עשיתי טעות של
קלות דעת. באותו רגע נתתי להם לדעת, בעל כרחי,  שאני איתם,
שאני קשוב להם, או איך שהם היו מנסחים זאת: שאני עדיין מקשיב
לשיחות בין אנשים אחרים. זה לא היה פייר. לא יכולתי שלא לשמוע
את הפרזה הזו. הם סתם התגרו בי. הם הגזימו עם הביקורת. העקשנות
התגברה עלי: נעמדתי לצד הספסל של תחנת האוטובוס, הרכנתי את
ראשי וקברתי את מבטי באדמה, לעשות להם דווקא, אבל היו אלא הם
שעשו לי דווקא. מייד נעמד לידי, ממש ממש קרוב, איש צעיר, כולו
לבוש בשחור, והדליק סיגריה. היה לי קשה להמשיך להתעלם ממנו אבל
עשיתי זאת. הם רצו שאעמוד על שלי, שאבקש ממנו לזוז כי העשן
מפריע לי, אבל אני לא הייתי מוכן להתחיל במבחנים שלהם.
התיישבתי באוטובוס במקום האהוב עלי, בין הדלת האמצעית לסופו של
הרכב. לפניי ישבו שני אנשים שנראו לי מוכרים, תהיתי מאיפה.
"אני רואה שהוא לא למד כלום." - החל אחד מהם. השני רק חייך.
לאורך כל הנסיעה הם הרצו לי (בעקיפין כמובן) על איך שהם לא
יכולים אפילו לזמזם שירים שהם אוהבים מבלי שאני אקשיב להם,
ועוד כל מיני כאלה. האמת שממש נמאס לי, אפילו אמרתי בחצי קול:
"די, תעזבו אותי, הבנתי". הגברת שישבה לידי חייכה קלות. "למה
שתחייך?" - חשבתי. - "מבחינתה היא שמעה עכשיו דברי הזיות של
משוגע".

הגעתי הביתה. ההורים קיבלו אותי בנימה קרה מדי. לא לקח הרבה
זמן עד שהבנתי שגם הם מעורבים. אמא שלי אמרה שעמיתיה לעבודה
יגיעו בערב לארוחה ושהיא רוצה להציג בפניהם את הבן הנפלא שלה.
שום נסיון התחמקות לא עזר לי ומצאתי את עצמי יושב בראש השולחן,
עיניהם של כל הנשרים הרעבים היו עליי. ואז, כמו בחלום בלהות
החל לטלטל אותי שוב ים המטפורות מחדש. אלא שהפעם הן לא היו
מעולם המתמטיקה. החלטתי להתחבא בחדרי ולהתעמק בספר טוב של
קונדרה, שהתחלתי לקרוא ביום שלפני. אלא שהסתבר שהם חיבלו גם
בספר. כל מחשבה ואסוציאציה שעלתה לי בראש משורה בספר, הופיעה
מיד בשורה הבאה. הספר היה על המחשבות שלי, והוא היה מעניין, אז
המשכתי לקרוא.

כאשר סיימתי את הספר, החלטתי לצאת חזרה לחדר האוכל. חשבתי
שכולם כבר הלכו, אבל אז ראיתי אחת מהעמיתות של אמי מדברת איתה.
מתוך שעמום התיישבתי והקשבתי. היא החלה לספר סיפור אחר סיפור
אחר סיפור, לכולם נושא אחד משותף: טוב ליבם של אנשים זרים,
אנשים שעזרו לאחרים בעת צרה ולא ביקשו דבר בתמורה. זה באמת
הספיק לי, הכרחתי את עצמי ללכת לישון.

כשנשכבתי לישון, החלו להפריע לי קולות מתוך הבית ומבחוץ: זמזום
המקרר, שריקת הרוח, שירת הציפורים (למה שרו בחוץ ציפורים באמצע
הלילה, גם אותן הם שטלו?) ובעיקר צרחותיהם של בני גילי,
שהתפרעו בחוץ. מחשבות שונות החלו להתרוצץ במוחי, ניסיתי להבין
את פשר הדברים עד כה ולהחליט כיצד לפעול. כשתרדמה החלה ליפול
עלי, הבחנתי בכך שהקולות מבחוץ אינם מקריים. שאלתי שאלות
במחשבותיי והן נענו באמצעות הקולות. כמה זמן כל זה יימשך? -
שנה, שנתיים,- ענו הקולות. הגבתי במעין אנחת יאוש. זו הדהדה
בחוץ: "אוי, נו!". כך המשיך הדו-שיח שלי איתם. בשלב מסויים,
הוכח לי מעבר לכל ספק שאינני מדמיין את הקשר בין המחשבות
לקולות: "משטרת המחשבות זה דבר שקיים, הוא מדבר על 1984", -
האלוזיה לספרו של ארוול הוזכרה בקול בדיוק בזמן שחשבתי על
משטרת המחשבות.

קרן השמש הראשונה העירה אותי. קמתי במהירות, אספתי את התיק,
יצאתי החוצה והתחלתי לעלות במדרון לכיוון תחנת האוטובוס.
אופטימיות זהירה מילאה אותי, שכן אף אחד לא אמר עלי כלום מאז
שקמתי. חשבתי אפילו לכתוב מכתב הביתה למנוגוגרד אבל הבנתי שאין
לי כח לכתוב. "איזה טמבל אתה!" -קרא ילד קטן לעבר חברו. הכל
התחיל שוב.

באוטובוס התישבה לידי מישהי חמודה. הרגשתי שאני חייב להתמודד
עם המצב ושאלתי אותה:
"האוטובוס הזה עוצר ברחוב החייט?"
היא ענתה לי בשאלה מפתיעה: "ככה אתה מתחיל עם בנות?"
"האמת שאני לא נוהג להתחיל עם בנות. אני מנסה לגרום לבנות
להתחיל איתי."
"זה באמת מקורי, ואיך אתה עושה את זה?"
"אתן לך דוגמא: לפעמים, אני לוקח איתי שני תפוחים בתיק. כשאני
רואה מישהי מעניינת, אני מוציא תפוח ומתחיל לאכול. אם היא
אומרת ליושב לידה שממש בא לה תפוח, אני מוציא את התפוח השני
ומושיט לה אותו בגאווה."
"אני לא בטוחה.." - התחילה.
"תני לי להמשיך"-קטעתי אותה, "אם הבחורה מתיישבת לידי, אני
מחכה זמן מסוים ואז עושה את עצמי מותח את הצוואר לכיוון השני
תחילה, ואז, בזמן שאני מותח אותו לכיוונה, אני גם בוחן אותה
במבט חטוף."
"ואתה מקווה שהיא תחשוב שזה חמוד?"
"בדיוק!"-התפלאתי שהיא הבינה. "ואם המצב ממש גרוע, אני נרדם
לידה בכאילו ומתחיל לשיר שירים באוקראינית מתוך שינה כביכול."
היא חייכה חיוך מוקסם. לא האמנתי שזה עבד.