בקומה הרביעי אצלנו בבניין גרה פרידה עם בני משפחתה, בעלה אלי,
ועוד שתי בנות נחמדות. פרידה, הבוס של המשפחה, מאד כועסת עלי
עד כדיי כך שהיא מעדיפה לא לדבר איתי. קורה לפעמים ושנינו
במעלית ואין איש מלבדנו.
אני אומר לה עם חיוך ענק שמתפשט על כל הפנים: "שלום פרידה".
ופרידה לא רואה אותי ולא שומעת. בהתחלה חשבתי שזה בגלל יום
שלישי. ביום שלישי אני נעשה שקוף כמו צנצנת, ואף אחד לא רואה
אותי. אבל יום אחד , לא יום שלישי , אלא יום חמישי, אני והיא
במעלית והיא לא רואה אותי לחלוטין. "שלום פרידה", "מה נשמע
פרידה", "איך אלי פרידה?", ואפילו " מה שלום הילדים?". שום דבר
לא עזר, פרידה לא רואה אותי. זה הכניס אותי ללחץ אטומי.
אם זה ימשיך ככה, בסוף לא יראו אותי כל השבוע.
אלי הוא הבעל של פרידה. לא מדבר הרבה, לא זז הרבה, לא מזיק
הרבה ולא כלום הרבה. איך אומרים "עוף מוזר". הוא כבר מזמן עבר
ארבעים ויש לו עדיין פצעיי בגרות שאותם הוא מנסה להסתיר עם זקן
מדולדל. הטריק שקוף עד מאד, ובמעלית רואים טוב מאד את
החצ'קונים.
שתי בנות לפרידה. אחת גמרה אוניברסיטה כבר שלוש או ארבע
פעמים. יש לה 'בי איי', 'אם איי' ואם יש 'די איי' אז בטח יש
לה אותו, שלא לדבר על 'פי איי', 'אר איי' וכמובן 'אי אר' שהיא
סדרת טלוויזיונית בלתי רגילה. ילדה מאד מוכשרת, עם דירה
שההורים קנו כדיי שתתחתן, ושבגללה הם לא שילמו ועד-בית במשך
שנה שהביאה אותי לגבות ועד בית באמצע רסיטל שגרמה לכך שפרידה
"ברוגז" איתי.
יש עוד בת אחת, מוסיקאית, מנגנת על צ'לו, פסנתר, כינור, חצוצרה
וגיטרה, וגם, שימו לב, יש לה שדיים גדולים מאד. את זה ראיתי
במעלית. אפשר למות מהדברים שרואים במעלית. זה הקונצרט של הבת
הזאת שאני, לכאורה, הרסתי. כמובן מבלי לדעת שיש קונצרט או
שפרידה תעשה איתי "ברוגז".
היה לפרידלה מנהג מגונה של תשלומים לוועד-בית עם צ'קים שהבנק
סירב לכבד.
הבנק נורא עצבן אותי. למה הוא עושה את זה לפרידלה? מה היא
עשתה לו שהוא לא מכבד את הצ'קים שלה. אם אני בנק הייתי מכבד
את הצ'קים של פרידה עד מאד, ואחר כך בשקט מחזיר אותם למשפחה.
ערב אחד, אחרי ארוחת הערב, ירדתי אליה להפנות את תשומת ליבה
לעובדה שכבר שנה היא משלמת ועד-בית בצ'קים לא מכובדים. רציתי
לומר לה שאולי כדיי עכשיו לשלם לבנק בצ'קים מכובדים. לרוע מזלה
נפלתי לה בזמן מאד לא מתאים, באמצע רסיטל, שהיא ערכה בביתה עם
הרבה אורחים נכבדים שעל פניהם, נראו לי, שהם כן משלמים ועד בית
בזמן, אף על פי שבזמן האחרון אני נתקל ביותר ויותר אנשים
שנראים שהם משלמים אבל בסוף מתברר שלמרות צורתם החיצונית הם
שייכים לקבוצת האנשים שלא אוהבים לשלם. היה מאד מביך ולא נעים.
עושים רסיטל ולא מזמינים את ועד בית. אף פעם לא קרה לי כזה
דבר.
מה כן, מאותו יום ואילך שולם ועד-בית בזמן עם צ'קים שלא
חוזרים.
האמת היא שלא ידעתי שפרידה "ברוגז" איתי עד שפעם אחת אמרתי לה,
"שלום", והיא לא הגיבה. אז צעקתי לה, 'שלום פרידה', ולא היה
שום סיכוי שהיא לא שמעה, מכיוון שהיינו במעלית בערך במרחק של
מטר. התחלתי לפשפש במעשי ואז נזכרתי ברסיטל ובצ'קים של פרידה
שלא רק חזרו אלא חזרו עם 13 ש"ח עמלה של הבנק. הבנתי שפרידה
כועסת עלי אז שתקתי והסתכלתי במראה שבמעלית ועשיתי את עצמי
בודק משהו במצח כאילו יש לי משהו רציני וכל הזמן התפללתי שנגיע
כבר לקומה ארבע ששם פרידה, ברוב המקרים, יוצאת.
ישנה עוד חברה אחד במשפחה, או יותר נכון להגיד הייתה, 'אליה',
כלבה בלתי מזוהה באורך של שקל וחצי, שלא מפסיקה לנבוח ולהטריד
את מנוחת השכנים שרובם ככולם משלמים ועד-בית בזמן עם צ'קים
טובים שלא חוזרים. השם 'אליה' ניתן לכלבה כדיי להלל ולשבח את
בעלה של פרידה שנושא את השם אלי בגאווה ובאון. ככה זה אצל
פרידה ומשפחתה, שיש להם הרבה מוזרויות ו'אליה' לא יוצאת מן
הכלל.
כבר בשבוע הראשון של אליה בשכונה, צברה הכלבה המכוערת המון
אויבים שבנקל היו מוכנים לדרוס את היצור הרעשני ואולי גם את
פרידה, שזה בניגוד לחוק. מידיי שבת בבוקר אפשר היה לראות את
הכלבה ואת פרידה מתפזרים ברחוב, מחרבנים בכל מקום, נובחים לכל
הכיוונים ובדרך כלל גורמים להפרעות ציבוריות. בשלב מסוים, אחרי
שהכלבה הוציאה קצת אנרגיה, מחליטה פרידה שהגיע זמן לאלף את
'אליה'. הבעת פניה של פרידה מרצינים, תופסים ארשת פנים של
מורה בכיתה אלף.
גם 'אליה' מרגישה בשנוי שחל וזה מלחיץ אותה, לחץ של בוחן פתע.
היא נעמדת כחמישה מטרים מפרידה ומחכה במתח רב לאילוף. פרידה
מצמידה את שתי רגליה מתכופפת לכיוונה של 'אליה' וצועקת חדות:
"בואי לכאן אליה, בואי'.
הכלבה שרק עתה עברה לגור בשכונה לא לגמרי מבינה את הפקודה
"בואי לכאן, בואי" גם אם היא מלוות בתנועת ידיים רחבות. אפשר
לראות בעיניים שלה שהמוח שלה, כולו מאה גרם, לא קולט את הנדרש
ממנו והוא אוסר על כל חלקי הגוף לא לנוע. גם פרידה מצידה לא
בדיוק יודעת מה צריך לקרות. אווירה מתוחה. הכלבה והאישה,
שתיהן, נעולות ב"פריז". עוברים כמה שניות, כל שנייה שנה.
פרידה פוקדת שנית מבלי לשנות את הנוסח: "בואי לכאן, 'אליה',
בואי". 'אליה' לא משה ממקומה. יש לה אופי, ויש לה חוסר הבנה
מהדרגה הכי נמוכה.
אז קורה משהו מאד "ביזארי". פרידה פוסעת צעד אחד קדימה לקראת
הכלבה. צעד קטן בקושי נראה לעין וננעלת שוב. מתכופפת לכיוון
הכלבה ובקול מצווה שאינו משאיר מקום לאי הבנות צועקת: "בואי
לכאן, 'אליה', בואי". הכלבה בשלה לא זזה, רק ממתינה. התרגיל
חוזר על עצמו, שבסופו פרידה מתקדמת צעד אחד ושוב פוקדת.
כך זה נמשך מספר פעמים עד אשר הכלבה והאדם נפגשים. הפגישה מאד
מרגשת. יש תקשורת בין החיות. פרידה מלטפת את 'אליה' ומחזקת
אותה, "יופי 'אליה', יופי". הכלבה מכשכשת בזנב, לא מבינה את
עוצמת הרגע היסטורי. מרגש איך הכלבה מתחילה לרכוש בינה.
כל יום שבת במשך כמעט חודשים אפשר היה לראות את המפגשים בין
כלבה לשכנה שלא משלמת ועד-בית. עד שיום אחד אסון פגע ב'אליה'.
נודע לי, ש'אליה' אכלה משהו מאד לא מזין שגרם לה להקאות
ושלשולים. בעלת הבית של הכלבה לא מיהרה לווטרינר והמצב הלך
והחמיר. בשלב מסוים נעצרה ההחמרה. 'אליה', מרוב שלא הרגישה
טוב, נפחה את נשמתה.
אחר מותה המצער של 'אליה' חשתי שפרידה חושדת בי שאני האכלתי את
היצור המסכן במנת יתר של רעל עכברים. אולי זה הזמן וזה במקום,
פעם אחת ולתמיד להכריז ולהכחיש שלא הייתה לי יד ורגל בחיסולה
של 'אליה'. זה לא הסגנון ולא השיטה שלי. אני דוגל בלדרוס.
|
