אני מנסה ללא הצלחה להיאחז ולא ליפול,
לא לצלול אל החור השחור;
מנסה, מקווה, את ההרס לשרוד,
את עקבות המלחמה לעבור בשלום...

ממעל עולה לו הירח המלא, להאיר את קרחת היער
ואני, כמו סומא, מגשש את דרכי,
אובד, אבוד, ללא כל מדריך,
ללא ידיעה אם הצעד הבא נעשה על סף התהום.

טובע, לא יודע היכן המוצא,
נאבק בטירוף בחול המקיף וחודר לכל המקומות.
כבר הפסקתי לנשום, החול כאן בכל, והחום, החום...

אני נשרף, בתוכי להבה, אך האם להרוג או לטהר לא אדע.
פניי בוערות, אך לבי כבר מותך, ניתך, נוזל, מתאדה.
כל מה שעשיתי, כל חטאיי, טעויות שטעיתי,
מצטברים כולם לכדור שחור, רוטט, גדול, כואב,
המפלח כחרב את שאריות נשמתי.

אני שקוע עד מעל לראש בחול טובעני -
עם כל מאמץ שוקע עוד יותר
אל תוך האבדון שמחכה כך בשבילי.

אך פתאום, אור אותי עוטף, מלטף ומרגיע,
את כל מכאוביי הוא מסיר מעליי;
וחום אותי מקיף, חום רך ואוהב,
חום הבא מהלב,
ואני יודע שאני בטוח.





מוקדש לקארין