אור רך נח על פני.
אור רך שבצבץ מהחלון שהיה פתוח קמעה.
ואותו אור העיר אותי, ומצאתי את עצמי שוכבת במיטה עם מצעים
לבנים, מיטה לא מוכרת אבל משום מה אינני מפוחדת או לחוצה אלא
להפך, אני מרגישה רגועה ובטוחה אבל לא מבינה איפה אני ומה אני
עושה כאן בכלל.
נתתי מבט קצת יותר עמוק בחדר, הקירות צבועים בלבן, השטיח שעל
הרצפה לבן גם הוא ואפילו שולחן העבודה היה צבוע לבן, כל כולו
של החדר היה צבוע לבן, קצת אובססיבי, לא?-חשבתי לעצמי.
על השטיח ראיתי את הבגדים שלי-את נעלי העקב הכסופות והיפות
שלי,שעלו לי גם בדיוק כמו שהן נראות, את השמלה השחורה עם
הפרחים הכסופים ואת חזיית התחרה השחורה שלי, ושוב אין בי שום
פחד או לחץ ואפילו לא מן הקטן שבחששות ואינני מבינה מדוע.
הסתובבתי לשמאלי ולידי שכב גבר בלונדיני עם זיפים על סנטרו,
גבר כל כך יפה, כל כך מקסים ושוב אין בי פחד, אין בי חרדה ושום
חשש, כאילו והכרתי הכל ולמעשה לא הכרתי כלום.
אט אט קמתי מן המיטה ושמתי לב שאני לובשת כותנת סטאן לבנה עם
תחרה בקצה ואני בכלל לא זוכרת שיש לי כותנת כזו.
הלכתי לעבר הדלת הלבנה וחרש פתחתי את הדלת ויצאתי החוצה אל
המסדרון כאשר אני מנסה לצאת מבלי להשמיע שום קול, הכל כדי לא
להעיר את אותו גבר מסתורי.
התחלתי ללכת באותו מסדרון ארוך, שטיח מקיר לקיר בצבע אדום אש
והקירות מכוסים בתמונות, דיוקנים של נשים, גברים, נערים,
נערות, ילדים, ילדות ואפילו משפחות, ועברתי ליד כולן ולפעמיים
נעצרתי כדי להביט בהן, לבדוק האם אולי אני מכירה מישהו מהן, אך
לא, לא הכרתי איש ולמרות זאת המשכתי ללכת, שוב בלי פחד כאילו
וכבר הייתי שם בעבר.
ואז נתקלתי בתמונה.
בתמונה ההיא.
והכל חזר אליי, כל אותן זיכרונות, וצרחה איומה פילחה את השקט.