זה לא סיפור קל. המחפשים כזה מתבקשים אחר כבוד לעבור לעמוד הבא
(בושו לכם על בחירתכם בקל!) אך זהו גם לא סיפור קשה, וכי ידוע
לכל עולל כי קושי הינו מדרג סובייקטיבי.
זה סיפור קטן על האפרורויות שבחיים, על אדם ציבעוני שדהה
לאיטו, על ה"תפסן" שנתן לאותם ילדים ליפול ובסופו של דבר נפל
בעצמו.
כל הצרות תמיד נפלו עליו, פעם אחר פעם תהה יונתן איזה מראה שבר
או איזה פינה של שולחן או חתולה שחורה וענקית עברו בחייו עד
לנקודה בה הוא נמצא.
הוא לא תמיד היה ככה, הוא זוכר במעומעם תקופה אחרת, ומנסה לשים
את האצבע איפה התחיל הבור להיחפר.
"דיבורים די פאסימיים לאדם כל-כך צעיר לא?"
"כן אדוני, אני חושש שזהו פשוט צורת הסתכלות שונה..."
"או-קיי. יונתן תקשיב, אתה יודע שאתה כמו בן בשבילי נכון? אבל
זה בא מגבוה, ההנהלה לא מרוצה מהתפוקה שלך בזמן האחרון, היא
פוגעת קשות ביכולות היצור של המפעל! מנהל חכם הינו זה היודע
לזהות ולאבחן את הבעיות של עובדיו, וכמו כן כמובן לדעת לתת להם
את הכלים להתמודד איתם"
"לא יכולתי להסכים איתך יותר, וכיצד יפעל אותו מנהל חכם?"
"אוו, ראה הנה עוד בעיה, הציניות. ולמה היא טובה? כמוה כמו
לדפוק את הראש בקיר ולומר, "אני לא יכול להיות יותר מאושר",
ולכן חשבתי לשלוח אותך למשהו חדש, זה נקרא "סדנה לאושר" בעלון
הפרסומת רשום: "יומיים, ולא תוכל למחוק את החיוך מהפרצוף!"
"אני מבין ש..."
"כן, לצערי אני חייב לידע אותך שעשיית הסדנה הנה תנאי הכרחי
להמשך עבודתך כאן, תבין זה רק לטו..."
"אני מבין, ואני מחכה לזה בנשימה עצורה אדוני."
שלט גדול מקבל את פני הבאים למקום, "ברוכים הבאים לחוות האושר,
נא להשאיר ציניות, עוקצנות, מלנכוליה ודכדוך אצל השומר
הכניסה!"
הנוף פסטורלי משהו, חשב יונתן ומין דיגדוג קטן של פסיכודאליות
דגדג כמו בבוהן הקטנה ביותר ברגל ימין.
"אתם תחולקו לקבוצות לפי גילאים, באותן קבוצות תישנו, תאכלו
ותעברו את הסדנאות" אמרה גב' יפה, שלצורך הפרדוקס המתבקש כל
קשר בינה לבין שמה, היה מיקרי אם בכלל.
"אני מקווה שכולנו נוכל ביחד לעשות את היומים שיש לנו לבלות
כאן ביחד פוריים ומלמדים ככל הניתן".
יום ראשון, שעה ו-40 בחווה:
אז ככה נראה הגיהנום, יותר עצים משציפיתי...
יונתן לקח את המספר שלו והצטרף ליתר קבוצת המדוכדכים בין גילאי
18-25. המדריכה שלו, יצור קטן וקופצני (בצורה שעוררה בו חשד
לאיזה שהיא התערבות נרקוטית) בשם גילה, רצה ליצור תיאום ציפיות
בין חברי הקבוצה,
"אל תחשבו שאושר הינו כזה דבר מושג! אתם תצטרכו לקרוע את התחת
שלכם כמו שאומרים" (יונתן שנא אנשים שמשתמשים במושג כמו
שאומרים, מי? מי? מי אלו שתמיד אומרים את זה הוא לא אומר את
זה!)
"אבל אני חושבת שבסופו של דבר זוהי חוויה מהנה לכל!"
"זהו לו"ז העבודה שלכם לימים הקרובים, כל אחד מקבל עותק אישי -
ואני מבקשת בכל לשון של בקשה לא לאחר, כמו שאומרים (מי?
כוסאמוק מי?!) אתם לא פוגעים רק בעצמכם אלא באיכות של כל
הקבוצה... אוקיי אם אין עוד שאלות, אני אשחרר אתכם למנוחה קלה
וניפגש בצידה השני של השעה להתחלת הפגישה הראשונה".
יום ראשון, 3 שעות בחווה:
סליחה, סליחה ,סליחה - יום כיפור הבא אין סיגריות, אין רק שלוק
קטן, שומו שמיים אין אפילו סקס.
הסדנאות רצו באיטיות הורגות, וכאשר המדריכה פנתה לראשונה
ליונתן הוא היה בדיוק בשלבים העליונים במשחק ה"מה יותר נורא"
בינתיים שום דבר לא היווה יריב הולם.
"אתה מה שמך? או אהה.. יהונתן... ספר לנו מעט על עצמך..."
"ובכן..." פתח יונתן בחיוך רחב" שמי יונתן שוורץ אני בן 23
ואני אוהב להיות עצוב, אני אוהב מקומות אפלים וחשוכים, אוהב את
הלילה, האור היחידי שאני רואה מלווה בהאנגאובר קל, אני שונא
ציפורים ושונא ילדים, אני לא סומך ולא אוהב אנשים אחרים,
חיוכים נראים לי תמיד לא אמיתיים וצחוק נשמע לי לרוב מאולץ אני
חו..."
גילה הזעיפה פנים וקטעה את תחילת המינפסט של יונתן שהתחיל
להירקם" כנראה שמישהו לא קרא את שלט הכניסה בעיון כל-כך רב...
נמשיך הלאה. מי רוצה להיות הבא בתור?"
שורת הידיים שהתרוממה התמיהה את יונתן וגרמה לו לפקפק בכל
יסודות החברה כפי שהוא הכיר אותה כיום.
הסדנה האחרונה של אותו יום לוותה בתחושת הקלה שכמוה יכול יונתן
רק לשער, כפי שהרגישו באושוויץ עם חייל של בנות הברית הראשון
שנראה באופק.
יום ראשון , ערב:
עבודה, נו מי בכלל צריך עבודה...
ארוחת הערב עברה ללא אירועים מיוחדים, יונתן התוודה אט-אט לכל
הסגל ששלט במקום: גילה, דיצה, צילה, שמחה, ששון, אושרי ובראש
כולם עמדה כמובן הגברת יפה.
הלכה והתגבשה בתוכו ההכרעה - "אני חייב לצאת!!!"
וכך באישון לילה הוא טיפס על גדר החווה, קפץ כפי שהוא לא קפץ
מימיו, וכאשר ישבנו נחבט קלות מן האדמה נסוכה בו ההבנה - סמינר
האושר באמת עבד, לא היה אדם מאושר ממנו!!!
