[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ניר בנש
/
סרטים, רבותיי, סרטים

הטלוויזיה החליפה צבעים והחווירה אל מול שלל תוכניות הזוועה,
שבאו להתארח אצלה בסלון, מבלי שיוזמנו בשעת לילה כה מאוחרת.
ואני מנסה להרגיע אותה, מלטף ברכות, לוחץ לחיצות עדינות, רכות
ומתוזמנות על גבי השלט תוך ניסיון למצוא את הנקודה שלה, שבה
היא תרגיש באמת טוב. לילה. כולם ישנים חוץ מצמד השובבים, אני
והיא. ואין בה הגיון, אין הגיון בשידורים ובטח שלא בחוזרים.
בליל תחנות בשפות זרות ומוזרות, המונחות אחת לצד השניה כמגדל
בבל אלקטרוני השוטף אותך ואין שום תיבה, שנוח להתחבא בה. היא
עומדת זקופה על כסא הגלגלים שלה, ממשיכה  להציע ולמכור את
החומר שלה לכל דורש ואני מתעקש לא לוותר ולהכנע ומטיח לעברה את
השלט, שנהדף מחזה הזכוכית הקריר שלה. מתגוננת, למרות ידיה
הקשורות, מתחננת על נפשה ואני ממשיך לנסות. והבטריות, שנחלצו
מהשלט והתגלגלו מתחת למזנון העץ הכבד, ירושה מהדיירים הקודמים,
הפסיקו את נסיונות השווא הללו. וויתרתי וזחלתי בלית ברירה על
הרצפה הקרה לעבר ארץ הדברים הנעלמים, ששכנה מתחת למזנון.
קיללתי אותי, אותה ואת כל העולם והמשכתי לחפש. שם, למטה, לצד
כדור הטניס, הרטוב מנסיונות שוקי להופכו לעצם מגרה, תפוח-עץ
שהתגלגל בראש השנה של איזו שנה ונוזל דביק, שהתפללתי שיהיה
דבש, מצאתי את מקור הכוח החמקמק של השלט. רוכן על ברכיי
המכופפות והמאובקות,  הסתכלתי לה בעיניים, מתפלל אל מול המזבח.
"מה יש בך שאני מכור כל-כך אליך?" שאלתי והפניתי אצבע מאשימה
לעבר הטלוויזיה והיא לא ענתה, מכשפת אותי בגליה, החודרים
ישירות למוחי ועושים בו כרצונם. "אולי ההתמכרות לשעמום היא
עונש?" הרהרתי בקול "עונש על כך שאנחנו רוצים לדחוס את כל
העולם, את כל הכדור העגול הגדול הזה לתוך קופסה קטנה והעוצמה
הזאת ממכרת והיא מנצלת את זה והורסת אותנו". הסתובבתי בחדר
הלוך וחזור, מסומם ממחשבותיי, נתקע בקירות ומחפש כעכבר את
הגבינה המיוחלת "אנחנו מפחדים מרובוטים ,שהולכים, מדברים
ומחקים אותנו ושכחנו אותה. והיא, קופסה לא מתוחכמת, יושבת
בפינה מבוישת ומחכה לשעת הכושר להשתלט עלינו. מחוברת בכבלים
תת-קרקעיים אל אחיותיה השותפות לפשע. ועכשיו פר-סו-מות וזה
מכריח אותי לעזוב הכל ולהטיל את מימיי. פותח את הרוכסן, מוציא
את האיבר שאפילו כבר הוא היה מנומנם, מתרכז לשנייה ותחושת
התרוקנות ושחרור מציפה את כל גופי. הורדת המים העירה את השכנים
ממול והאור החיוור, שביצבץ מבעד לתריסי חדר השינה שלהם, אותת
לי, למציצן הכרוני, כי צירפתי גם אותם למעגל האנשים שמחפשים
עצמה בשעת לילה כה מיותרת. "תבדרי אותי!" צעקתי תוך התמקמות
מולה שנית או יותר נכון, התחננתי, מנופף מולה את מטה הקסם.
בלחיצה אקראית שיגרתי עצמי לשנות ה- 50 לסרט ישן שכנראה לא היה
מאריות הקולנוע. כורסת העור התהדקה סביב ישבני ואחזה בי כבן
ערובה. "אתה באמת אוהב אותי?" שאלה הדמות המצולמת את בן-זוגה.
"למה, למה זה צריך לקרות לי בשעה כזאת?" הטחתי בטלוויזיה את
זעמי. "למה אני צריך לסבול סרט רומנטי בשעה כזאת ?" חידדתי את
השאלה. "אתה באמת אוהב אותי? למה? תסביר למה" האשה התעלמה
מנוכחותי. "תשתקי כבר" צעקתי לעברה ונצמדתי לטלוויזיה, דופק על
חזיתה, כשהבל נשימתי משאיר סימנים. "אני אנתק אותך מחוטי
ההנשמה החשמליים שלך, אשלוף מהקיר ואת תמותי. את והסרט המחורבן
שלך", אך היא בשלה, ממשיכה ולא מרפה. "תענה לה כבר ונסגור
עניין" אני מנסס לדובב את הגבר, אך הוא שותק. אין לו תשובה. גם
לגברים בשנות ה-50 לא היתה תשובה. "אתה שחקן חרא. תאלתר, תמציא
לה סיבות, תגרום לה לבכות, תגרום לה לצחוק, תגרום לה להתרגש,
רק תגרום כבר למשהו ונגמור" אני מייעץ לו וצועק לתוך הרמקול
שישמע. "אפילו טלנובלה לא הייתי נותן לך, אפס" אני עובר
להעלבות. "אתה אוהב אותי כי אני יפה, זאת הסיבה?" היא מנסה
בשנית ובשלישית. "אל תיפול בפח, אל תיפול בפח" אני מתריע
וממלמל "אני אוהב את כולך. זה לא משהו אחד אלא המכלול כולו,
שהרעיד לי את החיישנים" הוא בתגובה עונה בחלביות "ואם הייתי
מכוערת, גם אז היית אוהב אותי?"."מה הקשר?" הוא הכניס עצמו
למלכודת שטוותה. "אתה איתי רק בגלל שאני יפה" החליטה מבלי
להוסיף ולחקור את הנאשם, הניפה גרזן וכרתה לעצמה את היד. נחלי
דם פרצו, התנגשו ונחסמו במסך הזכוכית. הזזתי את ראשי במהירות
על מנת שלא אתלכלך. "ועכשיו, אתה עדיין אוהב אותי?" שאלה והוא
מביט בתדהמה על המחזה, מנסה להבין מה השתנה בתסריט והיא ממשיכה
לכרות, לחתוך, לנסר, לכתוש, לרוצץ ולהשתמש בכל כלי ברזל אפשרי.
רגליה היו זרוקות בצד, עדות לגופה החטוב ורק הכוס השאיר אותה
יציבה על הרצפה הרטובה משלוליות דם ונוזלים אחרים. היא המשיכה
לשאול אותו, רוצה לדעת שהוא באמת אוהב אותה במלוא המובן הנפשי
של המילה ולא באופן הגופני של הסיפוק המיידי של הראש הקטן.
והוא מתחנן שתפסיק, בוכה שתפסיק להרוג את עצמה.
היא נרדמה. לא, טעיתי, אני נרדמתי, מזיע על כורסת העור בסלון.
צלצול הדלת העיר אותי. "שיט, פיספסתי את סוף הסרט" המחשבה
פילחה את גופי, כשהצצתי בעינית הדלת. היא עמדה שם בחוץ, אור
חדר המדרגות מלטף את פניה היפות והעייפות. היא נכנסה. ציפיתי
לחיבוק ולנשיקה. היא הייתה מנומסת ופסחה על כך באלגנטיות. "אני
צריכה לברר, פעם אחת ולתמיד, למה אתה אוהב אותי" הכריזה בקול.
נכנסתי למטבח בשתיקה תוך התעלמות מלאה "אני באמת צמאה, תודה"
קראה אחריי. חזרתי עם סכין מטבח גדולה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הגיהינום הוא
הגיהינום!


פרובוקטור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/9/01 4:17
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניר בנש

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה