הסופר מבקש להבהיר כי על אף מה שעלול להשתמע הקטע, אין לו כל
טענות כלפי הציבור הדתי.

היה לי חלום מוזר (כרגיל), אבל כשקמתי לא זכרתי אותו (גם
כרגיל). היה זה בוקר שבת רגיל מכל הבחינות, בהתחלה: אמא נכנסה
לחדר שלי בסביבות עשר, אמרה בוקר טוב, ופתחה את התריסים. אור
שמש חמים הציף את החדר. היא ניגשה אליי, נישקה אותי על המצח,
ואמרה לי:
"ניר, קום, המשיח הגיע."
"באמת?" שאלתי, חצי רדום.
"כן, הבוקר הוא רכב לתוך ירושלים על החמור הלבן שלו. כמעט רגמו
אותו למוות באבנים."
"בצדק," אמרתי, מתיישב במיטתי, "מה פתאום הוא רוכב על חמור
בשבת, ועוד בשכונה של דתיים."
"החרימו לו כמובן את החמור, והביאו לו לימוזינה עם נהג ערבי.
עכשיו בוא לאכול אתנו ארוחת בוקר ונדבר על זה עם כל המשפחה."

אכלנו לחם מטוגן וסלט ירקות וחביתה, עם חלה מאתמול בערב. איל,
אחי הגדול, ששירת בתותחנים, היה בדרך הביתה, כי נגמרה מלחמת
גוג ומגוג. הוא היה אמור להגיע רק מאוחר בלילה, כי לא היו
אוטובוסים בשבת, עכשיו כשנגמרה המלחמה. בטלוויזיה ניסו לנהל
וויכוח בנושא המלכת המשיח למלך, אבל לא היו נציגים לצד הדתי,
כי הם לא היו מוכנים להצטלם לפני צאת השבת.
ברדיו הודיעו על משלוח גדול של קרוואנים שמגיע מרומניה, בשביל
לשכן בהם את כל הקמים לתחייה. אחרי זה שי בזק הופיע (גם
בטלוויזיה וגם ברדיו, ולמחרת בכל העיתונים), והקריא בחגיגיות
את כתב הכניעה של כל אומות העולם.
ברחובות אנשים רקדו ושרו, והיה כל-כך צפוף שאוטו גלידה שנכנס
לרחוב שלנו לא יכל לצאת. לא שהיה לו הרבה מה להתלונן - היו לו
הרבה לקוחות, ולא סקלו אותו אפילו באבנים, כי לאף אחד כבר לא
היה איכפת.
מישהו הסתובב עם מגאפון והודיע - למי שאכפת לו ולמי שלא -
שהמשיח יגיע אלינו בסביבות שלוש, אז כדאי שנתכונן.