בשעות לילה מאוחרות ישבתי. לא יותר מדי הקדשתי זמן לעצמי
לאחרונה וזה היה חסר לי הכי הרבה. מכאן בא הדחף לקחת תיק בי"ס
ישן שהיה לי ולהחליף את כל העולם בו. את כל העולם, את כל העולם
שסבב אותי באותו רגע. בשעות לילה מאוחרות. קורה, שבסיפורים
קצרים מהסוג הנ"ל אין הרבה תוכן. אין הרבה בשר. הבטחתי לעצמי
משהו, הבטחתי לעצמי הרפתקאה. יצאתי והשעה מוקדמת, אין אור.
בתחילה הבטתי בתיק הישן. הוא ספציפית הזכיר לי המון סיפורים,
ככה הוא התיק. ותיק מכל התיקים שיש לי בבית. כל תיק והסיפור
שלו. אבל התיק הזה קרץ לי יותר מכולם. יותר מכל תיק נוח אחר.
אחר כך ארזתי את כל הדברים החשובים לי.
מה חשוב לי באמת? חשבתי. תחילה ישבתי, אחר כך עמדתי והתאמצתי
מנטלית להגדיר לי חשיבות קונקרטית לכל דבר. לכל פרט. לכל
בעיה.
כל פרט בחיים שלנו הוא חשוב. גם הבנאלי ביותר, יכול להיות שהוא
בעל חשיבות עוד יותר מעצם קיום של פריט אחר. למשל, המנורה
שלנו. האור שאנחנו סופגים רוב זמננו ואיננו שמים לו את הדגש
המספיק. מבחינת יופי חיצוני, אבל האור... יש כאלו שישימו לב
לכך, כל מיני אנשים בעלי דקויות מעצבנות בחיים. אבל הנה אני
עומד לנטוש את הכול ואין לי מושג מה איתי ומה לא איתי.
תיק זה דבר חשוב. שמה התחלתי.
התיק הוא תיק בי"ס, שליווה אותי בשנותיי האחרונות בפקולטה
הרצינית בחיי מתבגר, התיכון. חיי התיכון שלי לא עמדו בשהייה
מרובה במוסד עצמו, אלא מחוצה לו. ככה אני, לכו תבינו את זה.
דחף מיוחד להיות נפרד. בתא הראשון הקטן, שמפנים לתיק. חשבתי
ובהיתי בו מרוכז בעצם היותו הוא. הוא תיק ואני הוא אני. מה
חשוב לי ומה אינני לוקח לעצמי. את התיק אקח זה בטוח, בטוח אקח.
הצצתי בחדר השינה, לראות אם יש צורך לקחת דבר מה, דבר מעשה,
דבר מקיים שאותו אני רוצה. אין פרט ולא הקטן לגדול. אין רעיון,
אין חלום. חדר השינה נראה לי ריק למדי. עברתי למטבח, בטני
היועצת שאלה ושאלה. מה אקח משם לצעידה הגדולה? אך המקרר תפוס
תכולה, אין מקום. קר וריק בתכולה מלאה, לא פונקציונאלי, גם ללא
מטרה. משם פניתי לחדר אורחים, אולי מזכרת מחברים? אך מרוב עצים
לא רואים את היער. הד מרחף הרגיש בליבי. מן צביטה שבלב, מן ספק
שכואב. פנים כל כך רבות, ואהבה אחת לעצמי לא מצאתי. כל כך הרבה
פרחים, אך פרח אחד לא קטפתי. מה נתתי ומה לקחתי. רק תמונות
ישנות. עזב גופי לחדר אמבט ושם נקי. שם הבטתי לתוך עצמי.
התיישבתי על האסלה, בהיתי בעיתון. ירד לי גוש אבן מהלב... הקלה
פתאום הרגשתי. מבט בראי וחיוך אמיתי יצא בקריצת עין לשלום. גם
משם לא לקחתי דבר אלא רק נתתי מתנת פרידה.
אל התיק חזרתי ואין מה להכניס או להוציא. ריק הוא מכל מהומה.
על כתף שמאל נשאתי אותו, ונעלתי על ימין הכתף החזקה. גם לנעול
לא נעלתי כי אין מה לשמור, אין סודות בחברה. אז מה כן לקחתי?
בשעת לילה אפלה. לפתע, ככה סוראליסטי, התיק התחיל לדבר בשיחה
קטנה ולא ברורה.
"שמע חבוב" - אמר. "שמע. לאן תלך חבוב? לאן תיסע? תיק ריק וישן
על גבך. אין לך כל מטרה. אין מסלול, אין כוונה. תשב בחזרה...
תישן לעוד שעה אפלה." - בקול מאוד עמוק וחלש מה אגיד לתיק? מה
אני משוגע? סגרתי את התיק ודאגתי שלא נעלה עוד שיחה לא ברורה.
יצאתי מהחדר שבו התיק ואני הבהרנו דברים. הבהרנו את היחסים,
למרות שהתחלתי לחשוב על תיקים אחרים. חשבתי על התיק ההוא
מגווטמאלה ועל ההוא הגדול מהצבא. תכלס הוא לא כזה תיק טוב
למשימה. אבל התיק הזה, כמה שישן הוא היה, צדק במשהו. אז חשבתי
בכניסה של הבית, מביט אחורה לשנייה. ראיתי את הכול ריק. אין
אור ואין חושך ביממה. "להתראות חבוב" - אמרתי בקול רם. "אני
חוזר בשנה הבאה." את השער של הבית פתחתי ויצאתי מהחצר, אותו
סבבה.
כאשר התיק מאחורי ואין ספור סיבות. רק תיק ואני. בעוד סיבוב...
סיבוב המאה.
את הזריחה ראינו רחוק מרחוק... התישבתי לרגע בשעות אור
מוקדמות, קרצתי שלום לשחר היום.
