כל האותות העידו על כך שהחורף התחיל .
רעש המים הרותחים בקומקום, שמיכת הפוך שמחליפה את הסדין הדקיק,
האפרוריות שמשתלטת על הכול.
חנית המצוננת התמידית, שהחורף פוגש בה גם בקיץ, אמרה לי
ש"לחורף יש להצטייד בחבר, מישהו להתכרבל איתו מתחת לפוך".
"כמו אלון אבוטבול למשל?", אני שואלת אותה בצידו השני של הקו.
"אלון אבוטבול! מה יש לך מאלון אבוטבול?"
"מה, לא ראית אותו באסונות של נינה?"
"איך הוא התחיל לבכות לה באמצע בית הקפה, זה ממש ריגש אותי!"
חנית אף פעם לא הבינה, את הטעם שלי, לא שלה יש טעם יותר טוב...
"למה, מה, איתי האנורקטי הזה יותר טוב?", שאלתי אותה.
"טוב, לפחות הוא אמיתי,
ולפחות אני לא מתאהבת בדמויות מסרטים."
שיחתנו בטלפון גרמה לי קצת עצבנות. מה, זה הופך אותי לפתטית
לפנטז על שחקן קולנוע?
הנחתי את "אהבות ושדים אחרים" על הרצפה, התלבשתי ויצאתי ל"קפה
אפרים" שמתחת לביתי, לשתות את האספרסו כפול הרגיל שלי. עננים
ענקיים אפורים, משוטטים בשמים, ובדיוק מתחיל לטפטף. אני לוגמת
את האספרסו, ופותחת את הספר, לפתע בשולחן מימיני אני רואה את
אבוטבול יושב עם מעיל אפור וצעיף, כולו אפוף בשינה, שיערו
מבולגן, סיגריה בפיו. הוא בהה באיזו שהיא נקודה, היה קצת כעוס.
קמתי, הנחתי את ספרי על השולחן ונעמדתי מולו, הוא הרים את מבטו
המצועף אלי. "תמיד חלמתי להיתקל בך באמצע הרחוב", אמרתי לו.
הוא הוריד את ראשו ואמר לי בנבוכות מקרטעת, "אה, אני לא כל כך
יודע מה לומר אבל תודה". והחזיר את עיניו לאותה נקודה בה הוא
בהה. לא ידעתי מה לעשות הלאה, ולכן חזרתי לשולחני, הסתכלתי עוד
קצת בספר, סיימתי את הקפה וניסיתי להפטר מהסומק המיותר שעל
פני. החלטתי להשתמש בסודות הנשיים של המאה ה-18, שמתי את התיק
על גבי והלכתי לכוון היציאה,
ליד שולחנו הפלתי את הספר "בטעות" ...
"על אהבה ושדים אחרים, יופי של ספר", אמר.
"את מוזמנת להצטרף ". לקחתי את התיק, הספר והסיגריות, והודעתי
למלצרית שאני עוברת שולחן.
"סליחה, אבל את חייבת לשלם קודם." הוצאתי את הארנק מהתיק
וגיליתי שאין לי שקל עלי. איך לעזאזל זה קורה לי? דווקא ברגעים
הכי קריטיים בחיים? השארתי את התיק ואמרתי לה שאני קופצת הביתה
כדי לקחת כסף.
"מה, יש בעיות עם המלצרית? את רוצה שאני אטפל בה?". העדפתי לא
לספר לו מה קורה, אז אמרתי לו שאחזור עוד כמה דקות. הלכתי
הביתה, מצאתי כסף, בחנתי את עצמי במראה, פיזרתי את השיער,
שטפתי את הפנים במים קרים, וחזרתי. הוא כבר לא היה שם. כמה
חבל! "כסף זה הכול", התברר לי כמשפט ממש נכון! שילמתי, לא
השארתי שקל טיפ. מלצרית מפגרת! גם כך היא רואה אותי שם כל יום!
התעטפתי בכל המעיל והצעיף שלי ויצאתי החוצה עוד יותר עצבנית
ממה שבאתי. מחוץ לבית קפה תחת הגשם שמעתי קול.
"אז מה, הסתדרת בסוף?", לא האמנתי למראה עיני. אלון פשוט חיכה
לי בשיא הגשם מחוץ לקפה.
"לא איכפת לך שיורד גשם?"
"לא, ממש לא, למה, לך איכפת?"
"קצת", עניתי לו בעודי ממשיכה לעמוד שם בלי לזוז.
הוא הוציא עוד סיגריה, והציע לי גם אחת. הביט לאי שם באופק
ושנינו עמדנו לנו, ככה רטובים, מחוץ לבית קפה, מעשנים סיגריה,
כביום אביבי שטוף שמש. הוא לא דיבר, אני לא ידעתי מה לומר,
וחיוך קל התפשט על פני. כשהוא סיים את הסיגריה הוא הביט בי.
"אז איך אמרת שקוראים לך?"
"עדי, הכול בסדר?" שאלתי אותו.
"את יודעת מה? הכול הרבה יותר מבסדר! אני פשוט חולה על הגשם
הזה!"
קיוויתי שהוא לא יתחיל לבכות.
"אני ממש שמחה שפגשתי אותך, אבל אני חייבת לחזור יש לי מלא
לימודים על הראש."
"תחזרי חמודה, אני גם שמחתי להשתתף איתך בגשם." הבטנו אחד לשני
בעיניים לכמה שניות ונפרדנו. רציתי להשאיר לעצמי זיכרון מתוק
אז פרשתי בשיא.
תנחשי מה קרה? אמרתי לחנית...