החלטתי! מעכשיו אני אזיז כמה דברים בתוכי לתוך פח האשפה. כמה
סיפורים, שירים, מכתבים. דחיתי הכל ועכשיו זה יסתיים! עדיין
אני תוהה על הילדים האלה.
הם בורים כל כך, ועם זאת אי אפשר להתעלם מיופיים. לחיים רכות
וחלקות, עיניים נוצצות וגדולות. יש להם שפתיים ורדרדות, כאלה
שנראות די יבשות.
זה כל כך מוסיף להביט בהם. ואז הם משחקים, בונים מגדל, מעיפים
עפיפון אל השמים.
אוכל להתבונן בהם לנצח. אני חושבת. הילדים אינם צריכים לזרוק
מכתבים, להזיז כמה שירים לצד, אולי גם לא לכאוב. פעם ראיתי אחד
מהם בוכה. באותו רגע הוא נראה בור יותר ממה שהוא נראה במצב
רגיל. הוא בכה, אני חושבת בגלל שביקשו ממנו לסיים איזה משחק.
דמעותיו, הן אפילו היו יפות. נמתחו על לחייו הרכות, כיסו את
עיניו בים עצוב.
והוא, במבט חסר חיים, בלי רוב דעת וחכמה, ניגש ניגב פרצופו
וסיים את המשחק.
היה מוזר לי לראות אותו, אך פחות מאשר היה לי להרגיש אותו.
הפעוט רץ אלי...
חבק אותי אליו, ניגב בי עוד מעיניו הרטובות, שתק. חשקתי בלזרוק
אותו הצד, להגיד לו שהוא יכול להילחם עכשיו. הוא בהה בי. אני
ראיתי את המשחק בעיניו.
הבורות שלו עשתה לו לשתוק. הבורות שלו עשתה לי לצרוח. הוא נורא
יפה אי אפשר לעמוד שותק. בכל זאת מלמלתי משפט בנוסח... לא נבכה
עכשיו, אני אשטוף לך הפנים.
לאחר מכן, רגשות אשמה תקפו אותי. החלטתי לצאת עם הילד לקנות לו
איזו סכריה מעודדת. נשקתי לו, אחזתי בו והרמתי אותו על כתפי.
"הולכים לקנות ממתק".
עלה חיוך על שפתיו הורודות! בתוך כמה דקות הגענו לחנות גדולה,
צבעונית.
עיניו הגדולות והעמוקות, נפתחו לפתע. לנוכח כל הצבעים היפים
האלה הרגשתי חבוקה.
עיגולים, מרובעים, משולשים, אליפסות, עטופים, סגולים, אדומים,
ירוקים!!!!!!
מתוך מכלים גדולים נשפכו להן, צורות מקסימות. צבעוניות
אין-סופית.
הסתכלנו בחנות פעורי פה, אז ניגש אלינו אדם, אוכל לשער שהוא
מוכר בחנות.
הוא פנה אלינו בחביבות ושאל: "אפשר לעזור במשהו?" הילד ענה לו
בחיוב, והוסיף חיוך עם כך. הוא בחר כמה ממתקים גדולים ונוצצים.
כאלה צבעוניים עם צורות מיוחדות.
בצאתנו משם שאלתי אותו, איך הרגשתו. הוא חייך אלי, אכל את
הממתק שלו ושתק.
לא הבנתי איך לא חשד בי. הרי פיתיתי אותו, שיחדתי אותו בכדי
שלא יכעס.
הוא יכל להתנגד, להתווכח, להלחם. אבל הוא ענה בחיוב, הלך איתי
לחנות הממתקים.
על פניו אפילו היה חצי חיוך, בלא כעס או טינה. נשקתי לו.
הערצתי אותו.
הייתה בו חכמה, חכמה בורה אכן. אך כה טהורה מסטיות.
מכאן לא הפסקתי אותו במשחקיו, הוא סיים אותם בזמנו. אף נשק לי
בכל משחק שסיים. אולי גם שאני אבכה, ייקחו אותי ויקנו לי
ממתק... ואז כאילו כלום, אני אחייך ואשמח. אולי...