יש לילות ודמותך אינה מרפה ממני
עד שעות הבוקר הבאות לרעתי
איני עוצמת עין פן אראה נשמתך
מביטה. קוראת לי לשוב עמך
לארץ צהלה.
כמה יפית בשנים מאז נרפאתי מהמוות
מחקתי תוויות של עצב שנקוו על עורי
הותירו מאגר מים סדוקים, עד שלא נותר
אלא לשפוך אדמה כבדה ולתת לטבע
שיגיד את דברו; וייטב
ועדיין יש ימים שעיניי פוחדות להיעצם
שכן כל גופי יודע את קרבתך לזהות
ובקומי מתרדמתי אשמע קולך, צוחקת
לועגת לניסיונותיי המסורבלים להיעלם
כן, בהחלט אפשר שאת מכירה אותי טוב ממני
את צעדיי קדימה יודעת ועוד טרם אחד עשיתי
אם כך, שתיקתך מהי? עומדת מולי
עיני שקד מנומסות, כל כולך ידיעה מוקדמת
ואני, הרי אותך ידעתי ובוודאי עוד אדע
ובכל זאת בעיקר לשתיקתי את עדה
והאור כבר מעפיל על לילה,
ולי כל כך נחוצה השינה
|
