נזכרת במה שקראתי,
נזכרת במהלומה.
נזכרת בכאב, באובדן.


דמעה מתחילה את דרכה במורד פני,
מנקה בדרכה את שאריות אושרי מהצהריים,
מגביר את הכאב.


נשמתי זועקת,
כואבת.
ליבי נחלק לאפלי חלקים קטנים,
לאט לאט כל חלק נופל.
בדרכם מטה, מזכירים לי את הכאב, את המהלומה.
כשהם מגיעים מטה, עוד דמעה מתחילה את דרכה במורד פני,
כך שוב ושוב.
חלק אחר חלק.


מחליטה לאסוף את שברי ליבי,
לחבר אותם בחזרה,
כמו פאזל.
אוחזת בדמעותי בכל כוחי,
מנסה שלא לשחרר אותן ולתת להן לזלוג.


יוצאת מהחושך אל האור,
מאמצת את חום השמש המלטפת,
מנגבת את דמעותי,
ומאמינה באהבתו.