אני ממש לא מבין למה אבל אני מרגיש ממש לא רצוי, כל-כך לא
במקום, כמו נוד בחליפת חלל, כמו אוטו-זבל באמצע הרצליה פיתוח
בבוקר אביבי, כמו שוטר בגן-ילדים, כמו דריכה על קקה בדרך
לראיון עבודה, מן הרגשה כזו של "בואנה, הקטע הזה ממש ממש לא
מתאים לי עכשיו", שזו בדרך כלל הרגשה לגיטימית רק שהפעם אני
הייתי הקטע הלא מתאים, ואני לא מבין למה אני מרגיש כמו דפיקה
בדלת באמצע זיון, כמו ילד בן שש בבית-אבות, כמו שיר של עומרו
מואטמא בגלגל"צ, כמו קוץ בתחת, כמו לכלוך באוזן, כמו ידיים
רועדות בניתוח לב פתוח, ואני לא מבין למה, זה כאילו ילד קטן
שיחק שעות במכונה שמנסים לתפוס איתה בובות ועד שהוא סוף-סוף
הצליח לתפוס בובה אז במקום הפיקצ'ו יצא לו אני: בובה מסריחה של
גזר מחייך בלי עין שאם מתאמצים אפשר להדביק אותה לחלון, כמו
זבוב במרק, כמו חור באמצע הקיר במקלחות של הקיבוץ, כמו עט
שנוזלת בכיס, כמו שפשפת, כמו אימפוטנציה, כמו סיגריה אחרונה
שנשברת, כמו קקה שבא דווקא באמצע בחינת בגרות, כמו חוסר
האפשרות לכתוב ברגע של הארה, כמו התעטשות ענקית כשקריטי להיות
בשקט, כמו שקט עצבני כשקריטי שמישהו יגיד משהו, כמו נזלת,
שחפת, צהבת, גרדת, אדמת ושלשול!