שוב ושוב זו לא אשמתך, אך שוב ושוב אותך אאשים
זו לא אשמתי, והאשמים כבר מזמן עזבו
נותרתי כאן לבדי, עם השלכות המעשה
ועולי כבד דיו, גם מבלי לשאת בכובד הזה.

כבר מזמן מאסתי בעברי, שחוזר תמיד בהפתעה במקומות הצפויים
בוקע מפרצוף חדש/ישן, נספג מידיים או שפתיים או מילים
ותמיד אותם מקומות, ותמיד אותם איברים
וכל מה שרצית את, זה לחלוק איתי במשהו נפלא שלא היה שם קודם.

ושוב ושוב זו לא אשמתך, אבל שוב ושוב אותך אאשים
כי אני עם הכובד הזה, הכאב הזה, מפחד להשלים
לא אוכל לרפא את העצבות הזו, כבר כל כך ישנה
מועברת מאוהב לנאהב, כמו מוט במירוץ שליחים.

הימנעי ממני, הירתעי ממני, סלדי ממני כמו ממצורע
אם בך יש אהבה לתת, בי יש רק שנאה ואשמה
וכמה שארצה לבקוע החוצה, להיקרע מהרסן, וליפול בוכה אל בין
זרועותייך -
לא אוכל.
כי האשמה שבי מבטלת את החמלה שבי.
דעי לך - אני חולה.
רפאי אותי, או עזבי אותי.