מאיר אמר לי פעם, שזו לא חוכמה לכתוב סיפור קצר ושהוא בז לכל
מי שכותב סיפור קצר. גם שירה הוא לא סבל, שלא לדבר על להיות
בחלל אחד עם עוד כמה אנשים, יותר מעשרים דקות רצוף.

כשמאיר יצא מאשפוז עשינו לו כל החבר'ה מסיבת שפיות. הוא עוד
היה מסטול מכדורים וחייך כל הזמן, רוני, חברה שלו, באה אחרי
שעה לקחת אותו והתפלאה לראות אותו יושב עם כולם ולא מעשן
במרפסת. שבוע אחרי זה מאיר הכחיש שהוא ישב, או מסוגל לשבת בחדר
אחד עם עוד אנשים ליותר מעשרים דקות והאשים את הכדורים בזה.

כל פעם שאני נותן למאיר לקרוא סיפור שלי הוא יורד עליי, קוטל
אותי, משפיל אותי - אם לא הייתי יודע שזה מאיר זה היה מגיע
למכות, אבל את המילים של מאיר אני מסוגל לספוג וזה לא שהוא
צודק, רוב הפעמים הוא טועה ומטעה. זה לא מה שהוא אומר שמעניין
אותי זה איך שהוא אומר את זה, שם הוא שובה אותי, שם אני מצליח
ללמוד משהו על הסיפור שלי ולפעמים גם קצת על מאיר.
הוא אמר לי שהסיפור שכתבתי עליו תלוש מהמציאות, עילג, בלי מבנה
הגיוני והכי גרוע קצר ובלי פואנטה. ככה אתה רואה אותי? שאל,
כשניסיתי לענות הוא יצא החוצה והדליק סיגריה כשהוא פולט לעברי
- שתזדיין החברה שלך שלא אוהבת עשן סגריות.

שבוע אחרי מאיר חגג יום הולדת אז אני וזוגתי אירגנו לו מסיבת
הפתעה. כל החברה הסכימו לבוא, בעיקר מרחמים ולא כי אהבו את
האיש יותר מדי - הייתה ביניהם רק נוסטלגיה. הוא הצליח להעליב
כל אחד בצורה שהכי כואבת והם כבר לא רצו כל חלק באיש, הם לא
הבינו מה שאני כבר יודע - שהוא לא באמת מתכוון לדברים שהוא
אומר ושככה הוא מתקשר עם הסביבה. זה לא משכנע אותם, הם קוראים
לו המשוגע, והוא מגיע למפגשים האלו רק בגללי.

ידעתי שהוא יאחר ולקחתי את זה בחשבון, אבל איחור של שלוש שעות
הפתיע גם אותי. כולם כבר הלכו, אני וזוגתי ארזנו את האוכל
שנשאר בכדי לחלק אותו למחרת בבית התמחוי שפתחו אצלנו בשכונה.
אני בספק עד כמה הם יתלהבו מהקרפים והקינוחים, אבל אוכל זה
אוכל ולא רצינו לזרוק כלום לפח. מאיר נכנס עם דמעות בעיניים.
הוא חיבק אותי ואמר לי שהיא זרקה אותו, ניחמתי ולא שאלתי למה.
הוא ניגב את הדמעות שלו על החולצה שלי ושאל אם לא מעניין אותי
למה, אמרתי לו שכן אבל שיספר לי בהזדמנות כבר. הוא אמר לי
שלעולם לא יספר לי למה היא עזבה אותו ביום ההולדת שלו כי הוא
פוחד שאכניס אותו שוב לאחד מהסיפורים הקצרים שלי. הוא שונא
סיפורים קצרים והוא לא רוצה לגמור כאחד כזה.

בבוקר כשהתעוררנו מאיר לא היה וגם לא האוכל שהשארנו לבית
התמחוי. אחרי חודש הוא התקשר אליי מלונדון וסיפר שהוא עובד על
תקליט פאנק עם מהגרת מברזיל ושאני חייב לקפוץ לבקר. אמרתי לו
שזה ייקח קצת זמן אבל בטח עוד אגיע יום אחד. לפני שניתקתי הוא
שאל אם כתבתי עליו עוד סיפור, עניתי שלא וסגרתי את הטלפון.
זוגתי אומרת שהוא משוגע, אני חושב שהוא סתם שונא סיפורים
קצרים, גם שירה הוא לא סובל, שלא לדבר על להיות בחלל אחד עם
עוד כמה אנשים יותר מעשרים דקות רצוף.