כולנו התיישבנו במעגל. קבוצת-תמיכה סטייל. כולם שתקו. עד שאחד
התרומם מעט והתיישב על ברכיו. הוא אמר שכעת הגיע הזמן לחשוף את
המשאלה ההיא, שכל אחד ביקש מהכוכב הנופל שחזינו כמה דקות לפני.
חלק מאיתנו לא הסכים לזה, וטען שהמשאלה לא תתממש אם תתגלה
ברבים. היושב על ברכיו חייך ואמר שבאווירה כזו, של
קבוצת-תמיכה, אפשר לגלות דברים כאלו, גם משאלות.

אז כל אחד חשף בפני הקבוצה-מעגל את המשאלה שלו. אחד ביקש בית
חם ואחד ביקש הרצליה פיתוח. אחד ביקש אהבה, ואחד ביקש זיון.
בגלל שזה היה ה-29 לדצמבר, ניראה כאילו אלוהים החליטה להיות
נדיבה, לעשות טובה ולהראות כאילו המשאלות של כולם עוד יתגשמו.
כולנו הסתכלנו לשמיים וקיווינו. מטר מטאורים זה נקרא בפי
מדענים, הזדמנות שמנה בפי.

וכמו תמיד, נשארתי אחרון לחשוף את המשאלה שלי. כעת אפילו היתה
לי הזדמנות במשקל 20 קילוגרמים להגשמתה. כל העסק הזה של לחשוף
את המשאלות גרם לי להרגיש שאני לבד-ביחד. עדיף לבד, כי אני
מעדיף לבד. אז סיפרתי. סיפרתי שכמה שאני רוצה להסתכל במראה
ולחייך אל הבבואה שלי. חיוך עקום; חיוך מרוח; חיוך נבוך ביישני
וקטן כזה; רק לחייך. לחייך אל כל האנשים שאני אוהב. לומר להם
בלי מילים כמה טוב לי. או כמה שרע לי. בינתיים, הוספתי, נראה
כאילו כל הזמן אני זועף וכועס. אנשים אפילו שואלים אותי למראה
חסר-ההבעה. שואלים אותי למשל למה אני כועס, ואני בכלל לא. האמת
שזה כואב ממה שזה נראה מעל לפני השטח. במיוחד שאלו הם האנשים
שאני חי איתם מרבית הזמן.

לפחות יש לך קצה של חיוך, אני אומר לעצמי אחרי שמבטם המרחם של
האנשים במעגל עובר אל השמיים זרועי המטאורים הנפולים. חבל שאף
אחד לא שם לב אליו. גם שממש טוב לי.
ככה אני יושב ומסתכל לשום דבר. מכווץ את השריר ומרפה. בלי שאף
אחד אי פעם ייראה.