הוא תמיד מגיע בזמן.
פעמיים בשבוע, או אפילו שלוש כשאני לא עסוק יותר מדי.
"תשים את החגורה ותוריד אמברקס..."
עוד לא החלטתי אם דוד מורה טוב או לא, הוא מתרגז ממש בקלות,
חושב שאני מין סוג של מכונה שצריכה לבצע בדיוק מה שאומרים לה,
פעם אחר פעם, אחר פעם, אחר פעם....נו, מילא, מצד שני הוא יודע
להבחין במגרעות של כל אחד טוב מאוד.
אני לוחץ את הקלאץ' ומעביר לשני...
דוד הוא בן אדם מבוגר יחסית, הייתי נותן לו 40 ככה, הרי בכל
זאת הוא כבר הרבה שנים נוהג, וכמובן יש לו הרבה נסיון בעסק.
תמיד בזמן הנסיעה מתקשרים אליו כל מיני מכרים, חלק מכיר מחייו
האישיים, וחלק צבר בזמן שהותו על הכביש, במיוחד מעבודתו סביר
להניח... כשמנסים להתעמק בכך, החיים עוברים ממש לאט, אבל אחרי
שעוברים כמה ימים, חודשים ושנים, אפשר להסתכל אחורה ולהגיד
שהכל עבר מהר.
"אם תשחרר את הקלאץ' לאט יותר, הרכב לא יקפוץ!"
אוף, עד כמה זה כבר משנה, כל כך מרגיז אותי העסק עם הקלאץ'!...
אני חושב שאני פשוט אוותר, וכל החיים אזרוק את הקלאץ' ככה, אני
זה איך שאני ולא אכפת לי מכלום!
בעוד אני שוב שוקע בעצבים עצמיים דוד אומר לי לעצור שניה בצד
הכביש. שתי דמויות, גבר ואישה עומדים על המדרכה ומדברים
בינהם.
"אני מייד חוזר" אומר דוד ויוצא החוצה, ואני כהרגלי חייב לחטט
בחייהם של אחרים, אז העפתי מבט למראה הצדדית והתבוננתי.
נזכרתי שראיתי את האישה הזו בעבר, אישתו של דוד כמובן! אמא
מכירה אותה טוב מאוד... שמה מיכל.
אבל מיהו הבחור השני העומד לצידה?
"זהו אבנר, מנהל תחנת המוניות מעבר לכביש..."
לא ראיתי את דוד מתקרב, ולא תארתי שישמע אותי מדבר לעצמי...
שתקתי.
אני מוריד אמברקס ומתחיל לנסוע לאט לאט למרכז הכביש.
בעודי מביט למראה הצדדית, אני רואה את מיכל ואבנר אחוזי ידיים,
צועדים לכיוון אחת מהמוניות... אני כמובן ממשיך לי בנסיעתי,
מעביר לשני, לשלישי, ואז שוב לפני העיכול מחזיר לשני, רק שהפעם
הרכב לא קפץ, לא היה אפילו רעש אחד מהמנוע...
עכשיו כשאני חושב על זה אין בזה כזה קושי רב, אני לא מבין את
עצמי בכלל, איך חשבתי לעצמי שזה כזה קשה עד עכשיו?
למען האמת כבר לא ממש אכפת לי... נמאס לי מכל היום הזה.
אני רק רוצה לחזור אל הבחורה שלי... היא בטח מחכה לי בבית
לגמרי לבדה, יתומת שפתיים.
יפה או לא יפה, טובת לב או כפויית טובה, כבר לא אכפת לי. אני
רק רוצה לחזור אל חיקה .
העפתי מבט לשעון המהירות, שכבר הראה 90.
10 קמ"ש מעבר למהירות המותרת.
"רן, רק אל תנהג לי כמו נהג מונית..." אמר דוד.