היא תדבר על עצמה בגוף שלישי
לייצר תחושת ניכור פוסט מודרניסטית שכזו
שיבינו שקשה לה, כי היא כזאת חריגה
ושונה מכולם ואף אחד לא מבין
כמה היא ילדה מפוחדת.
לפעמים תשרבב איזו -    
                           פאוסה.
                                  דרמטית.
ומבט נוגה למרחקים.
חלילה לא בשביל פוזה
"אין דפוקה ממני,
כן, אני יודעת שאני מפחידה"
היא תאמר לכולם בחיוך
סמי-מתנצל, מתחת לעגיל השפיצי בגבה
שעשתה כי היא מזוכיסטית או
אוטו-סדיסטית, או מה שלא תהיה מילת היום
ומשתדלת ככל האפשר להשתמש הרבה במילה "תהום"
והיא גם שומעת מוזיקה גותית וכחולה
כי רע לה ונורא לה והיא לבד ובודדה
וכואב ואף אחד לא מבין.
כותבת שירה מלאת מכאובים,
מפרסמת איפה שרק נותנים, למען יראו וייראו.
משרבטת מורבידיות על עצמה אם אין נייר,
ומשלשום היא צמחונית כי מסכנות החיות
והיא מעשנת כל מה שיש כדי רק לשכוח
מהכאב.
"של מה?" הם שואלים, כבר בחוסר סבלנות מוצדק חלקית
"מה כואב? - נתקן!"
"אתם לא תבינו", היא תאמר
במבט מושפל ומיוסר
והם ירחמו מאוד.

כי הם באמת לא יבינו.
שהיא לעד תישאר בדיוק כמותם,
חריגותה שוות ערך לזו של קולב
בינונית ורגילה ופשוטה וקטנטונת
ולא משמעותית
ומשעממת להחריד
לא משנה כמה שחור בעיניים היא תשים

והכאב היחיד שבאמת שם, אמנם עמום אבל שם
לא חד ולא דוקר אבל כואב באמת
היא יודעת שבעצם לא מגיע לה יותר.

- אוף, שקט כבר.