אתה בונה לעצמך חיים. מקדיש את כל הזמן שלך וכל משאב שנמצא
אצלך בנפש ובכפות הידיים כדי שאחר כך, מתישהו, בסופו של דבר,
תוכל להסתכל אחורה ולומר- "הנה, את זה אני עשיתי".
אז מה קורה אם בסופו של דבר אתה מגיע למצב שאתה מסתכל אחורה
מוקדם משחשבת שתסתכל, ורואה שלאחר שדחית 'תיקון חיים דחוף' כמה
וכמה פעמים לא נשאר לך יותר זמן, ואין לך כלום  להראות.
אתה נמצא מחובר מכל עבר למכונות מוזרות שעולות למעלה ולמטה
ומשמיעות צפצוף שונה לכל סימן חיים, אבל מנותק לגמרי מהחיים
שיצרת לעצמך.
יש לך שני ילדים. יש לך אישה ובית שעוד 10 שנים נגמרת עליו
המשכנתא. חשבת שאולי אז, אז תתפנה לתקן את מה שעשית. ילדה בצבא
וילד בתיכון.
אישה יפה ומלאת חיים שעובדת ומנסה להחזיק את עצמה שפויה. ואתה,
שפוי- לא שפוי, אתה כבר לא שואל. אתה יודע שגם אם תשאל אף אחד
לא יענה.
אז כשאתה נכנס הביתה. לבית שלך, הבית שבנית לעצמך, עם הילדים
ש"בנית" לעצמך, ואתה שווה לכלום, אבל מצד שני, אתה כבר לא
מספיק בנאדם כדי לדאוג לזה, אז... מה? אתה כבר יודע מה יהיה
הסוף. ומלחמה במחלה, זה לא מה שהיה משנה משהו. היופי נסדק כבר
מזמן, עוד בהתחלה של הכול, כשעוד היה טעם להביא דבק ממש חזק
בשביל כל העניין הזה. ואיפה היית?!
אז כנראה שלא עשית עבודה כזאת טובה, הא?
אתה יודע את זה.
וחבל, אתה חושב לעצמך, בשארית הכוח שנותר לך לחשוב. כשעומדים
למות, המוח מקציב לכל פעולה שלך כמות מסוימת של משאבים. כמות
מסוימת של כוח לביצוע הפעולה. אדם יכול למות למשל בלי שניצל את
כל "כוח הדיבור" שלו, או בלי שפתח את העיניים שלו בפעם
האחרונה, כשנותרו לו בשקט עוד פעמיים של "מצמוץ". אז גם לחשיבה
יש כמות כוח שהמוח מקצה. ואתה פה, שוכב לך, ומבזבז זמן יקר שבו
אתה יכול לחשוב. מה עם חרטה של לפני המוות, לא מצלצל לך מוכר?
מה עם למות אחרי שאתה מצטער על כל השנים האלה שהשארת חיים
שלמים שבנית לבד? אתה יודע איך החיים האלה מרגישים עכשיו?!
ובכלל... איך אתה מרגיש?
בטח לבד... וה"לבד" הכי עצוב הוא הלבד שבו יש אנשים שאמורים
להרגיש אותך, אבל הם לא. זה הלבד הכי עצוב בעולם. אז אני אפסיק
עכשיו את ההטפה הזאת. כי... כי אני פשוט אניח שהיא לא תעשה
כלום חוץ מעוד קצת נזק. שזה עצוב לי. אבל עדיף עצוב על לבד.