אני הולך ברחוב, כבר בדרך הבייתה, כשפתאום אני מרגיש את זה.
כמו מין משיכה כזו. רק מבפנים. זה היה יום לא קל, ואני עייף,
ואני רוצה ללכת הבייתה לישון כבר, אבל אני לא יכול. אני לא
יכול להתעלם. זה כאילו שיש לי ביפר, במובן מסויים, רק כזה שאי
אפשר לכבות, והצפצוף הוא בתוך הלב שלי, והוא הולך וגובר עד
שאני חושב שאני אשתגע, כל עוד לא טיפלתי בבעייה.
הרגליים שלי מושכות אותי אוטומטית, ואני נגרר בין רחובות קטנים
ומוכרים יותר מדי, מזגזג בין פחי זבל ומכוניות שחונות על
המדרכה. אחרי כמה דקות אני מוצא את עצמי עומד בפתח של הפאב.
יוצא לי להגיע לפה בערך פעם בשבוע, כמעט תמיד בגלל אותה סיבה.
אני נכנס ומייד נחנק מהאוויר שרווי בעשן סיגריות, אדי אלכוהול
והורמונים. ביליתי כל כך הרבה לילות בפאבים תל אביבים שהייתם
חושבים שהתרגלתי כבר, אבל זה מזעזע אותי כל פעם מחדש. אני
מחייך אל שירה, הברמנית, והיא מקפצת אליי בשמחה ומדביקה לי
נשיקה על הלחי. ברוב המקומות מתייחסים בחשדנות או בזלזול לבחור
שנכנס לפאב ומזמין רק מיץ תפוזים, אבל היא משום מה מחבבת אותי.
לפעמים אני חושב שהיא יודעת.
"אתה בטח בשבילה", היא אומרת, ומצביעה עם האגודל על הקצה הרחוק
של הבר. אני עוקב אחרי האצבע של שירה ומיד מוצא אותה, ונאנח.
אני מכיר אותה. טוב, זה ברור. אני מכיר את כולם בשכונה העלובה
הזאת. נתונים רצים לי בראש: ליטל. ילדה יפה, יפה מדי.
סטודנטית. גרה ממש קרוב לפה. חברה כבר הרבה זמן של אחד בשם
ארז. גבוה כזה, עובד ב'אורנג''. היא יושבת מול הבר, מולה ארבע
כוסות ריקות שלא מזמן הכילו קוקטיילים בצבעים זרחניים. לידה
יושבת חברה שלה, דנית, מלטפת לה את השיער ולוחשת לה באוזן.
אני מתקרב לאט ונעמד לידן. ליטל לא מרימה את הראש. דנית לעומת
זאת מיד מעיפה אליי מבט עויין, אבל אז היא מזהה אותי והפנים
שלה מתרככות. את דנית אני מכיר יותר טוב. פעם אחת בילינו יום
שלם ביחד בהחתמת אנשים על עצומה. ניסינו להציל איזה מתנ"ס או
משהו. היא נשבעה שהיא לא תתן לאף גבר להתקרב אל חברה שלה הערב,
אבל אני זה בסדר. אני מהטובים. אני נחמד. ונוצר לי סוג של
מוניטין במקומות כאלה, ובגלל המוניטין הזה היא יודעת לקום
עכשיו, לחבק את ליטל חזק חזק ולהגיד לה שהיא צריכה ללכת עכשיו,
ושיהיה בסדר, ושהיא יכולה להתקשר אליה תמיד, ושהיא לא צריכה
אותו בכלל, וכל הדברים האלה שחברות אומרות לחברות.
דנית מתרוממת על קצות האצבעות ומנשקת אותי ברוך על הלחי. אחר
כך היא לוחשת לי באוזן "תהיה טוב אליה, כן? אחרת אני מורידה לך
את הביצים". אני מגחך ומהנהן, והיא הולכת.
אני מתיישב על הכסא שדנית פינתה ומגניב מבט אל ליטל. היא
מגניבה אחד בחזרה, בקושי. היא לא מדברת.
יד מופיעה מהצללים ומניחה מולי כוס של מיץ תפוזים וצלוחית
זיתים. "און דה האוס", שירה קורצת לי ונעלמת. אני שולח את יד
שמאל ומניח אותה, בעדינות שלא תאמן, על יד ימין של ליטל. לאט,
כל כך לאט, האצבעות שלנו משתלבות, והיד שלה לוחצת קצת על שלי.
היא מסתכלת עליי באמת בפעם הראשונה.
"היי" אני אומר.
"היי" היא מושכת באף, ומחזירה את המבט אל הבאר. היא מנסה
להסתיר את העובדה שהיא בכתה, הרבה. זה לא הולך לה.
אני מסתובב אליה, ועם אצבע אחת מוביל את הסנטר שלה לכיווני. גם
עם כל האיפור שנמרח מהדמעות, היא עדיין יפהפייה.
"מה קרה?"  אני שואל.
היא מנידה את הראש. "אתה לא רוצה לדעת".
אני מחייך את החיוך הכי ציני ומריר שיש בעולם. מלאכים כבר
גורשו מגן עדן על פחות מזה. היא טועה. אלוהים, כמה שהיא טועה.
אילו רק יכולתי לא לרצות. אילו רק יכולתי להתעלם. לא להתקרב,
לא לשאול. אבל אני לא יכול. אני רוצה לדעת. כל כך רוצה שזה
כואב. ואני אומר לה את זה.
"אני כן רוצה". אני מסתכל לה בעיניים. וכנראה שמשהו ממה שאני
מרגיש מקרין החוצה, כי העיניים שלה מתרחבות והשפה שלה מתחילה
לרעוד, והיא יודעת. היא יודעת שאני רוצה לדעת.
ואז היא נשברת, והבכי בא שוב, ואיתו המילים המקוטעות, והיא
מספרת לי.
היא מספרת לי על ארז, ועל איך שהם ביחד כבר שנה וחצי, וזו
האהבה הכי מטורפת שהייתה לה בחיים, שנה וחצי שהם לא נפרדים
לדקה, ופתאום הוא בא אליה בבום אחד גדול, אומר לה שהוא לא יודע
אם זה נכון, שיש לו ספקות, שהוא לא בטוח אם הוא אוהב אותה, שהם
צריכים הפסקה.
"ומה זה הפסקה?" היא שואלת בין יבבה ליבבה, "מה זה הפסקה
עכשיו? איך אפשר להפסיק? איך אפשר להפסיק כשזה חלק מהחיים שלך?
זה כאילו שהוא יגיד שאני צריכה לקחת הפסקה מלנשום! אני לא
יכולה להפסיק לנשום! תנו לי לנשום!"
ואני לא אומר יותר מדי, רק מילים מנחמות פה ושם, מלטף לה את
היד או את הראש, נותן לה להוציא את כל מה שצריך כל כך לצאת.
אני מנסה לחשוב עליה ועל ארז אבל אני רק יכול לחשוב על כמה
שהיא יפה. בצד השני של הפאב, שתי בחורות צעירות מסתכלות עליה
בגועל. 'סתם עוד נקבה שנפרדה מחבר שלה' בשבילן. אבל בשבילה,
ולכן גם בשבילי, זו הטרגדיה הגדולה ביותר מעולם.
והיא ממשיכה לדבר, והיא מספרת לי על זמנים טובים יותר, על
הטיול לניו זילנד, על הדירה המשותפת, על איך הם הכירו, ואת
הבכי מחליפים הצחוק והחיוכים. כשהיא מזכירה שהם התחילו לדבר
כבר על חתונה היא שוב מתחילה לבכות, והפעם אני מסתובב אותה
אליי ומחבק אותה חזק, נותן לה להישען עליי, מרגיש איך הדמעות
שלה מרטיבות לי את הכתף. אני מרגיש את חום הגוף שלה ומריח את
השיער שלה ואני רוצה לשנוא את ארז הזה על מה שהוא עושה לה, אבל
אני לא יכול. הידיים שלה זזות לאט לאורך הגב שלי ואני שמח שלא
הורדתי את המעיל העבה שאני לובש. לאט, אנחנו נפרדים.
השעה נהיית מאוחרת, ושירה ניגשת אלינו ומודיעה בשקט שהיא צריכה
לסגור כבר. אני תוהה אם עבודתי פה הסתיימה.
"את תהיי בסדר?" אני שואל אותה.
"אני חושבת" היא אומרת. "אבל אני לא רוצה להיות לבד עדיין.
אולי תבוא איתי לדירה?".
אני נעצר, תקוע. רק לא שוב. אני כל כך שונא את המצבים האלה.
כבר קרה כמה פעמים שביליתי את הלילה מחובק עם בחורה על איזו
ספה, מלטף לה את השיער ומסתכל עליה ישנה, בגלל משהו שאיזה ארז
או רונן או בני עשה לה. היא רק רוצה מישהו שיהיה איתה. שיחזיק
לה את היד, שיגיד לה שהיא תתגבר. אחרי כל פעם כזאת זה כאב לי
כל כך שנשבעתי שזו תהיה הפעם האחרונה. אבל אני מסתכל לה
בעיניים, והבדידות שנשפכת ממנה לוכדת אותי, ואני לא יכול להגיד
לה לא.
כשאנחנו קמים ועוזבים איזה שמן אחד מצביע עליי ולוחש משהו לחבר
שלו. הוא בטח מספר לו איזה זיין אני ואיך פעם בשבועיים אני
יוצא מפה עם מישהי אחרת. אם הוא רק היה יודע מה קורה אחר כך.
אז אני וליטל הולכים ביחד, ושותקים. היא מדליקה סיגריה ומציעה
לי אחת, ואני לוקח, פחות או יותר החטא הארצי היחיד שאני מרשה
לעצמי. הרי זה לא שאני הולך למות מסרטן, נכון?
אנחנו מגיעים לבניין שלה, ועולים, ונכנסים לדירה. היא ניגשת
להכין קפה ואני מתיישב על הספה ומכין את עצמי לעוד ערב של בכי
וחיבוקים שבסופו היא תירדם לי על הכתף.
ליטל מגיעה עם הקפה ומתיישבת לידי, ואנחנו מדברים, לא על ארז
הפעם אלא על הלימודים, ועל המשפחה שלה, ומיליון דברים אחרים,
ואני מרגיש נינוח ועייף ובכלל לא מוכן לזה כשפתאום היא רוכנת
קדימה ומנשקת אותי.
ובאותו הרגע אני לא יכול לחשוב על זה שזה לא נכון, ושזה לא
בסדר ושזה לא צריך להיות. העיניים שלי נעצמות מעצמן, ואני רק
יודע כמה שהלשון שלה חמה ורטובה בפה שלי, ואיך שהיד שלה על
העורף שלי מעבירה בי צמרמורות, ואיך היד השנייה שלה על החזה
שלי, והלב שלי פועם כמו מטורף.
אנחנו מתנשקים שעות, ימים, חודשים. אני רוצה להפסיק אבל אני לא
יכול ואולי בעצם לא באמת רוצה. היא מורידה לי את המעיל וזורקת
אותו הצידה, ואז מתנתקת ממני וזזה אחורה.
"ליטל..." אני מנסה לדבר, אבל היא שמה לי אצבע על הפה ומשתיקה
אותי. היא מתחילה לפתוח את הכפתורים של החולצה שלה, לאט
וביסודיות, מלמעלה למטה, ואז מורידה אותה ומניחה אותה בעדינות
על הרצפה. החזייה שלה לבנה ופשוטה ותוך שנייה גם היא נעלמת.
היא נשענת אחורה ומסתכלת עליי במבט מזמין, והשדיים שלה נפלאים
ומלאים ומרצדים מול עיניי.
היא מסתכלת עליי, ואני יודע שהיא לא באמת רואה אותי עכשיו, היא
רק רואה את הפנים היפות, את התלתלים הבלונדינים ואת הגוף
השרירי. את הזיון שיעזור לה להתגבר.
"תגרום לי לשכוח". היא לוחשת. לגרום לה לשכוח? אבל מי יגרום לי
לשכוח? מי יבוא ויחבק אותי אחר כך, בלילה, בדירה שלי?
היא מתקרבת אליי, רוכנת אליי, והחזה שלה מולי והיא נושמת לי על
העורף ושאלוהים יעזור לי, אני חושב שאני נכנע, ואני שולח יד
קדימה ומרכין את הראש אל עבר הפטמה שלה, והידיים שלה מלטפות לי
את הגב התחתון והיא כמעט ונוגעת בהן...
ואז זה מכה בי. חזק מתמיד. כמו בעיטה בראש אבל מתוך הראש, כמו
גונג שמצלצל לך בעור התוף, כמו עוד אלפי מטאפורות מטומטמות שאף
פעם לא יצליחו לתאר את איך שאתה לא באמת יכול להתחמק ממי
שאתה.
אני נסוג אחורה, מרים את החולצה שלה מהרצפה, ומניח אותה עליה.
"תתלבשי" אני אומר לה בשקט.
"מה?" היא נשמעת פגועה, כמו ילדה קטנה שסטרו לה.
"תתלבשי" אני חוזר, ועוצם עיניים. אני מתרכז וסורק את השכונה
ואני מוצא אותו, את ארז, יושב על קצה של מיטה בחדר חשוך. מביט
בתמונת פספורט של ליטל שיש לו בארנק כבר שנה וחצי. אני קולט
אותו, ומרגיש את כל הפחד והאהבה והאשמה והצער. אני מרגיש את
הכאב שלו ואני כואב אותו ברמות שהוא לא יכול לדמיין בכלל. כי
ככה אני עובד.
"אתה לא... רוצה?" היא שואלת בלחש, תוך כדי שהיא מכפתרת בחזרה
את החולצה, ואני יודע שהיא תכף תתחיל לבכות שוב. אלוהים, אני
אוהב את הילדה הזאת. אוהב אותה עד מוות. כמו שאני אוהב כל
הומלס שיכור וכל זקנה ערירית בשכונה הזאת.
"אני רוצה", אני אומר. "אין לך מושג כמה אני רוצה". וזה נכון.
לאף אחד אין מושג. אין מילים בשפה העברית שיתארו עד כמה אני
רוצה.
"אבל זה לא נכון, ליטל. זה לא מה שיגרום לך להרגיש יותר טוב."
אני מרים את הטלפון מהשידה ליד ומגיש לה אותו.
"תתקשרי אליו."
"מה?" היא נבוכה.
"ארז, תתקשרי אליו. הוא יושב שם ומחכה לך".
"להתקשר אליו? אבל הוא זה שאמר שהוא רוצה הפסקה!"
"הוא מפחד, ליטל. זה מפחיד אותו. הוא מרגיש כל מה שאת מרגישה.
אולי אפילו יותר. וזה חדש לו, וזה מוזר לו, וזה מפחיד אותו. זה
יכול להיות מבלבל, לאהוב מישהו בצורה כזו. זה קשה קצת להבין.
לפעמים צריך לקחת הפסקה ולחשוב על זה".
היא מנסה לדבר, אבל אני עוצר אותה. "עזבי, אל תנסי להבין אותי.
אל תשאלי שאלות. פשוט תתקשרי אליו. הוא רק צריך לשמוע את הקול
שלך, והוא כבר יגיד לך הכל. אני יודע. אל תוותרי על הדבר הכי
טוב שקרה לך, ליטל. תתקשרי אליו."
אני אוסף את המעיל שלי, קם, משאיר אותה עם הטלפון ביד, שתתמודד
עם המחשבות שלה. אני רוכן אליה, ומנשק אותה נשיקה ארוכה ורטובה
במצח, תמיד במצח, ואז אני הולך. מסתכל עליה פעם אחרונה וסוגר
אחריי את הדלת. אולי היא נפגעה עכשיו, אולי היא קצת תשנא אותי
הלילה, אבל עוד כמה דקות, או מקסימום מחר בבוקר היא תתקשר
אליו. אין לי צל של ספק.
את הדרך לדירה שלי אני עושה בלי להרגיש. בלי לשים לב בכלל אני
תופס דרך הכתף - מישהו שמחכה על שפת הכביש ומושך אותו חצי מטר
אחורה, אל המדרכה. הוא מסתכל אחורה בכעס וזורק קללה, ובקושי שם
לב לאופנוע שעובר מולו וכמעט הורג אותו. אנשים כפויי טובה.
אני מגיע הבייתה ויוצא למרפסת. נושם את האוויר הקר של סוף
פברואר. עוד מעט השמש תזרח. עוד מעט עוד זוג שנפרד יתחבק.
אני מוריד את המעיל וזורק אותו אל תוך החדר. מוריד את הסוודר,
את החולצה הקצרה שמתחתיו ומעיף גם אותם (וכמה זה טוב להוריד
חולצה סוף סוף). את הנעליים אני בועט לפינה, והגרביים ביחד
איתן. מוריד את המכנסיים, את התחתונים. גשם קל מתחיל לרדת, ולא
אכפת לי.
אני מטפס על מעקה האבן של המרפסת  ונעמד ככה, ערום ועריה, פורס
את הידיים לצדדים כמו ישו תל אביבי וחשוף. אני מסתכל למטה, אל
ארבעה עשר מטר של כלום שבסופם מחכים לי פסולת בניין וגופה
דרוסה של חתול. ואז אני עוצם עיניים, וקופץ.
זאת קפיצת ראש מושלמת, ברמה אולימפית, ואני מתהפך באוויר, הראש
שלי למטה, ואני נופל כמו אבן, נוקשה וישר כמו קרש.
שנייה לפני שהראש שלי מתרסק על האספלט, הכנפיים שלי נפרשות,
ממלאות כמעט לגמרי את הסמטה הצרה, ובהינף אדיר אחד שמעיף זבל
ואבק לכל כיוון אני נוסק, עולה למעלה בפרבולה מושלמת, מלכותי
יותר מכל קונדור, חזק יותר מכל מטוס סילון.
אני עולה למעלה, יותר ויותר גבוה, מסתובב ומתהפך תוך כדי, טס
אל תוך ענן ומשחק עם השמיים. אני מרחף מעל הסמטאות של דרום תל
אביב, משקיף על האורות מתחתי ונהנה מהחופש שאף אחת מהנפשות
האבודות האלה שם למטה לעולם לא תדע.
זאת הרגשה נפלאה ומשחררת, ומדהימה. אבל הייתי נותן הכל בשביל
לילה אחד של תאווה. של חטא קדמון. בשביל פעם אחת להתרוקן.
רק זיון, אלוהים אדירים שבשמיים. רק זיון אחד. תן לי רק פעם
אחת לעשות את זה. להיות הבחור הרע. לדפוק ולזרוק. להיות
המשתמש, ולא הכלי. רק פעם אחת, לשם שינוי, לתת את הכאב שלי לבן
אדם אחר - ולשכוח.
ואני יודע, שהוא שם למעלה, מחייך אלי את החיוך העצוב והאכזר
שלו, ומניד את הראש.
"לא בן", הוא יגיד. "אתה נשלחת לפה למטרה מסויימת. וזאת לא
היא.
מלאכים, בני, לא מזיינים."