הוא עמד בצד הדרך, אגרופו קפוץ בחזקה, והסתכל בעיניים כלות
במכונית שחלפה במהירות על פניו. נסיונותיו לנופף לנהג בידיו
ולמשוך את תשומת ליבו עלו בתוהו. המכונית לא נעצרה לידו. אולי
הנהג לא ראה. אולי ראה והתעלם.
הוא ידע שלא נשאר לו הרבה זמן. המכונית החולפת היתה תקוותו
האחרונה, וגם היא נגוזה כהרף עין. הוא הסתובב והביט בכברת הדרך
שכבר הלך. הכביש התפתל בין שדות יבשים, צמחים ועצים שכנראה גם
הם הבינו שהכל נגמר. אפילו בעלי חיים כבר מזמן לא ראה - שום
כלב משוטט או חתול רעב. הכל מת.
אבל לא היתה לו ברירה, אז הוא המשיך ללכת.
בעוד רגליו העייפות נגררות על הקרקע, וענן קטן של אבק משתרך
בעקביו, עפו מחשבותיו למחוזות אחרים. הוא נזכר בבית שעזב,
באשתו שפעם אולי אהבה אותו, ובילדה הקטנה שהיתה משוש חייו.
אפילו לכלב המופרע שאשתו התעקשה לקחת לפני כמה שנים
מ"אס.או.אס", התגעגע עכשיו. את הכל היה נותן כדי להחזיר אותם.
לא שיש לו כל כך מה לתת עכשיו, חשב במרירות, והביט בשקית הקטנה
שהכילה את כל רכושו עלי אדמות.
מתוך השקית הציץ אליו ספר התנ"ך הישן, שקיבל ממשרד החינוך
בסיימו את בית הספר היסודי. הוא לא קרא בו הרבה, אבל היתה לו
משמעות סנטימנטלית בשבילו.
ספר זה ליווה אותו כל חייו, בלימודיו, בנישואיו, בהצלחות
ובמשברים. כעת היה כולו מרוט ובלוי, דפיו מקומטים וכריכתו,
שפעם היתה יפה ומעוטרת, מוכתמת ומלאה אבק. ולמרות זאת - מבחינה
כספית היה זה הרכוש רב הערך ביותר שהיה לו, למרות שלא היתה לו
כוונה למכור אותו אי פעם, אפילו אם יימצא מישהו שיסכים
לקנותו.
עוד הכילה השקית, מעטפה קטנה ובה התצלומים האחרונים שנותרו לו
ממשפחתו. בתחילת דרכו, עוד היה מוציא מדי פעם את המעטפה מהשקית
ומתבונן בתמונות, אך כעת כבר לא יכול לעשות זאת. הגעגוע צרב
בלבו כברזל מלובן, והוא לא רצה לחמם את הברזל עוד יותר.
התנ"ך, התמונות והבגדים שלגופו היו כל רכושו, וכעת גם כל חייו.

גל הרעב שתקפו לרגע, קרע את חוט מחשבותיו והחזירו למציאות.
אריזת הביסקוויטים שהכניס בחופזה לשקית כשעזב התרוקנה כבר
מזמן. גם מבקבוק המים הקטן שהשכיל לקחת עמו, כבר אזלה הטיפה
האחרונה, וכעת נותר ללא אוכל ומים, רק עם תנ"ך ישן, כמה תמונות
והרבה מחשבות.
צל פתאומי שהעיב על דרכו, גרם לו לשאת את עיניו השמימה. היה זה
עוף דורס, אולי בז, שחג מעליו במעגלים רחבים. היה זה סימן
החיים הראשון שראה מזה זמן רב. הוא עקב בעיניו זמן מה אחר
מעופו, עד שעיניו כאבו, והוא השפיל אותן בחזרה ארצה.
הכאב בעיניו לא חדל, ושוב תקפתו חולשה. הוא עצר מהליכתו
הממושכת, הניח את השקית על הקרקע, והתיישב. מאז שהחל בדרכו,
נהג לשבת בישיבה מזרחית מדי פעם כשתש כוחו, וישיבה זו כאילו
הזרימה אל תוכו כוחות חדשים, וסייעה לו להמשיך במסעו.
אך לא כעת. הוא חש כיצד כוחותיו אוזלים מגופו, וידע שאינו יכול
להמשיך כך. הוא הניח את השקית למראשותיו, נשכב על האדמה החמה
שבצד הכביש, ועצם את עיניו.