נו, מתי זה כבר יגיע?
מתי יגיע הרגע שלשמו צעדתי בקור המקפיא של פברואר?
הרגע שלשמו כאבו לי הידיים בגלל שכל הדרך הרמתי את המכנסיים
שלא ירטבו מהשלוליות ?
אז הגעתי
יושבים.
הרבה אנשים יושבים.
לא היה קר בפנים, אז הורדתי את המעיל, אף פעם לא אהבתי את
המעיל הזה, והנחתי אותו על הכסא שלי מאחורה. רעש, צפוף, בלגאן,
אני שונאת את זה, זה מגעיל אותי.
מתי כבר יקרה מה שאני מחכה לו?
עדיין יושבים.
עדיין רעש, ואפילו מתחיל קצת להמאס. מזל שלא הייתי לבד, אז מדי
פעם החלפתי משפט-שניים עם חברתי היקרה שישבה לשמאלי, היה נראה
שגם לה קצת מאוס.
פעם בכמה דקות מישהו מחליט שהוא רוצה לעבור מקצה השורה החוצה
אז הוא עובר עליי ומוחץ לי את הרגליים ואני שונאת את זה, אז
התעצבנתי בשקט, והמשכתי לחכות.
התעצבנתי לשנייה, כי עכשיו אני מאושרת, וטוב לי. ואפילו האנשים
והרעש והצפיפות לא הפריעו לי יותר מדי, כי טוב לי.
מדי פעם הבחנתי בו - מסתובב לו כולו מרוגש. הולך לפה, רץ לשם,
מביט, מחפש ונעלם.
ואני עוקבת אחריו בעיניים, מרוגשת, מתרגשת, מאושרת. כי טוב
לי.
לא קשה להבחין בו, הוא גבוה, הוא יפה והוא לא סתם.

עבר זמן די רב, הגב התחיל לכאוב, הכסאות לא היו בדיוק נוחים,
הפשלתי שרוולים,אני אוהבת לעשות את זה.
וזהו, הגיע הרגע.
הוא עולה, מתיישב מאחורי פסנתר.
פסתנר! הלב דופק, מאד חזק, פסנתר, יש לי חולשה לפסנתר, באותו
רגע סבלתי מהתרגשות יתר, חשבתי שתוך 5 דקות אני כבר לא אהיה
כאן, אני אמות.
מתחילים לנגן, איזה יופי, כולו מחוייך, כולי מתרגשת, כולם
מקשיבים, רחש קל באויר, אני מרגישה את הרגל שלי קצת רועדת,
והשרוולים שלי מופשלים כי ככה אני אוהבת.
השיר נגמר.
יצאתי מההמולה, נעמדתי בחוץ ליד הבר- הדלקתי לי סיגריה.
הוא עמד שם מאחורי הקיר- ברחתי.
הקור מבחוץ נכנס, והרגשתי את זה.
אני רוצה לומר לו מילה, משפט, לגעת בו או סתם להביט ממושכות.
אבל אני לא יכולה.
כי אני אני.
אז אני מתרוצצת, נכנסת, מחפשת אנשים, יוצאת ונעמדת ונכנסת שוב
ומחפשת ויוצאת ונשענת על הקיר
וכל זה אני עושה בהכרה לא מלאה בכלל, מרגישה קצת לא במקום, קצת
באויר, כאילו אין לי שליטה על מה שאני עושה.
יצאתי סופית, לבשתי את המעיל, ואני בכלל לא אוהבת אותו, והיה
כל כך קר, קור כואב.
עליתי על האוטובוס, התיישבתי, השענתי את הראש אחורה והרגשתי
פתאום כל-כך עייפה וכל כל מותשת, ורק רציתי להגיע הביתה
ולהתקלח.
איזו נסיעה... מה זה? כך כך ארוכה וכל כך ממושכת, ואני נאבקת
עם עצמי לא להרדם ומשכנעת עצמי שמייד מגיעים, אני כבר במיטה,
מתכסה ושוקעת בחלומות, כבר תכננתי בדרך מה אני הולכת לחלום.
אני אוהבת לעשות את זה.

אני יורדת מהאוטובוס, קר לי ולא כיף לי. וצועדת הביתה, ממורמרת
ותוהה מה היה קשה לאוטובוס לעצור לי יותר קרוב לבית.
כבר חצות, ואני עדיין צועדת, הכל רטוב מהגשם, והידיים שלי
עייפות מלהרים את המכנסיים, הרגליים שלי עייפות מהליכה,
העיניים שלי עייפות מלראות, ואני עייפה ממני.
בשלב מסויים הנחתי למיכנסיים להגרר בשלוליות, לא היה לי אכפת
כי הייתי קרובה הביתה.
נשענתי על הקיר, הדלקתי סיגריה, והרגשתי טוב. אני אוהבת לעשן
בחורף, ואני אוהבת לעשן בלילה, וזה היה שילוב מנצח.
כבר אחרי חצות, אני עולה במדרגות, פותחת את הדלת, אומרת שלום
לאבא, נכנסת לחדר, מורידה את המעיל, תולה את התיק, נושמת כמה
נשימות לא ברורות ושועטת לעבר המחשב.
אולי הוא מחובר? אולי אני יכולה לדבר איתו קצת? לומר לו כמה
דברים?
לא.
לא מחובר.
שיט!
מכבה את המחשב באכזבה מרובה, הבית הפך חשוך מאד, אני נכנסת
לחדר, סוגרת את הדלת, מתיישבת על המיטה, מורידה את המכנסיים
שרטובות מהקרסול ומטה, מורידה את החולצה ומתיישבת שוב על
המיטה.
אני מרגישה זקנה.
נכנסת לחדר המקלחת, פותחת את הברז. המים חמים, המון אדים, כואב
לי הראש ואני בכלל חושבת שאני צריכה להעיף את המעיל שלי, אף
פעם לא ממש אהבתי אותו.