אני יושבת מול המראה שבחדרי,
צועקת עליה ושופכת את כל הדברים שלא היה לי האומץ להגיד לאחר.
מגלה לה את כל הסודות שיכלו להמית עליי כלייה,
מספרת לה רז ועוד רז -
שיכלו להרוס אותי מן היסוד.
והמראה שלי שותקת,
היא לא אומרת מילה...
תמיד רציתי שקירות חדרי יוכלו לדבר,
כי הם אלה שמכירים אותי הכי טוב,
ורואים כל הזמן מה אני עושה.
הם שומעים אותי עכשיו מדברת למראה,
והם שומעים את המראה שותקת,
וגם הם שותקים.
תמיד הרגשתי בנוח להתוודות בפני חפצים דוממים ושקטים...
הם מקשיבים לי בשקט,
במעין סבלנות מאופקת.
עכשיו המראה שלי מסתכלת לי בעיניים -
ושתינו מתחילות לבכות. |
