אין בי רגש.
כלום, אפילו לא טיפה. אני חושבת שאני מפספסת כל כך הרבה דברים,
שאני לא מסתכלת מעבר לכאב שלי, מעבר לדמעות.
הפיספוס הזה גורם לי להבין הרבה דברים.
אנשים, שומעים מה שהם רוצים לשמוע, מה שהם מפספסים הם בעצם
בוחרים לא לשמוע, יותר נכון הם שומעים ולא מקשיבים.
אנשים רואים מה שהם רוצים לראות. מה שלא מתאים להם, הם לא
יסתכלו עליו, לא יזרקו זין לכיוון שלו. זה לא מעניין אותם, הם
בעולם שלהם, בחיים שלהם. וואללה אני לא חושבת שצריך להתייחס
להכל, אני חושבת שאם נשאר אדישים ניקח הכל בהרבה יותר קלות
אולי נצליח לפתוח את העיניים סופסוף, לראות את מה שקיים, מה
שלא קיים, לעשות שינויים בעצמנו, אולי אפילו להשפיע על אחרים,
לפתח את האי רגש הזה, לקחת אותו למקום אחר, להסתכל עליו מזווית
אחרת, להבין הרבה דברים, לגלות הכל מחדש.
אבל, בי, אין עדיין שום רגש, אולי אני פשוט חוסמת את עצמי לרגש
הזה? אולי אני כל כך מתנגדת אליו כי אני לא רוצה אותו, לא
מתאים לי.
אבל פעם בכמה זמן, זה יוצא, מתפרץ, זה חייב להגיע, כי כלום לא
מושלם, כלום לא יכול ללכת חלק. זה לא שאני מתלוננת, זה הרי
עדיין סוג של התפרקות, טוב אולי כן, כי רגעים כאלה לפעמים
יכולים פשוט לשבור אותך, אתה שוקע במחשבות בלי סוף, כאלה
שמטריפות אותך, משחקות לך בשכל, באישיות, משנות אותך ואז כולם
באים אלייך בטענות, מה הם רוצים? לאף אחד אין ימים שחורים? אחד
מהימים הרעים האלה?