במשעולי המוות צעדתי, אבי, בראש מורם וגו זקוף.
צעדתי בגאווה ואף דמעה אחת לא נשרה מעיניי אל אדמת הקלון.
הילכתי תמירה, כשריד, כתוכחה, כניצחון.
על אדמותיהם צעדתי, אבי, מערכה אחת אחרונה מבעוד מועד, לפני
שירד המסך על השריר והקיים.
את הדמעות כלאתי בתוכי, ופנימה סערו רגשותיי אם כי כלפי חוץ
גאה הייתי.
ביקשתי לקשור מחדש את החוט המקשר בין עבר ועתיד. אני היא
ההווה! אני ולא אחרת.
ביקשתי לדעת לשם מה נקראתי. אני היא המצבה! אני ולא אחרת.
ביקשתי לסתום את הגולל על החיפוש המתיש אחריי... אחרי שמי.
אך לדרך אין סוף, אבי, נמתחת היא ונמשכת לאורך שנים ויבשות,
ימים וארצות; החידה בעינה עומדת, ואין פתרונים.
את הזעם הסתרתי היטב, אבי, את חרוני העצום כלפיהם, כלפי הפרחים
שצמחו שם, העצים המלבלבים להם וענפיהם נדים ברוח, כלפי הדשאים
המוריקים, כלפי שמי התכלת ההם!
וביום ההוא, כשנפתחו סוף סוף ארובות השמיים וגשם כסוף ניתך
בחוזקה על העפר ההוא, ואני נרטבתי עד לשד עצמותיי ושיערי נטף
מים ארורים וליבי גמע חמלה, רק אז יכולתי לנצור ולסלוח בעת
ובעונה אחת.
ואתה, במכתבך שנכתב שבועות אחדים לפני אותו רגע אומלל בו נפתחו
גם ארובות עיניי ופעם אחת ויחידה הרשיתי לדמעות להציג עצמן
בפני האפר, אתה מיצית את מהות קיומי.
בשמי קראת, בשמה; בשמה של זו שאבדה שם, במשעולים ההם, וצילה
מעליי מרחף. את - את היא עמוד התווך, מילותיך, הנושא עליו את
המתים והחיים גם יחד. את היא הגשר. את היא ולא אחרת.
אני היא, אבי.
אני ולא אחרת.