בבוקר שטוף שמש הקיצה המוזה משנתה בין ענפי האלון הכבדים והאור
סנוור את עיניה הבהירות.
לאיטה טיפסה מטה מן העץ ונשמה עמוקות את אוויר הבוקר הצלול.
והנה לפניה בד וכן, מכחול וצבעים מספר. אך איה הציירת?
בשעת צהריים מאוחרת פקחה הציירת את עיניה הכהות והאור הבוקע מן
החלון סנוורה קלות.
לאיטה טיפסה מטה מן המיטה הזרה ונשמה עמוקות את הזיהום המשמש
כאוויר בעיר כזו.
והנה כל גופה משווע ליצור, לברוא, להמציא. אך איה המוזה?
בשעת ערב מוקדמת ריחפה לה המוזה ברכות אל תוך הדירה הקטנה,
עייפה מחיפוש אחר ישות נעלמת.
בחדווה ילדותית בחנה את דמותה הבהירה במראה הממוסגרת נחושת
מבהיקה.
והנה הדלת נפתחת.
בשעת דמדומים מעדה לה הציירת בצעדי שכרות כבדים אל תוך הדירה
החנוקה, עייפה מחיפוש אחר מזור לכאביה.
במבט עייף הציצה בדמותה המגוחכת במראה המנוקדת שחור אינסופי.
והנה המוזה, מחייכת ענוגות.
בשעת לילה מאוחרת ניצב לו הבד על המרפסת, מהורהר ועייף. מעתה
יהא עליו לשאת את כובד הצבעים, הקווים, הצורות ותכניה הטראגיים
של הציירת, וכן את הקסם, האמת הפנימית ורעיונותיה הנשגבים של
המוזה.
באם היו לו פנים, או לכל הפחות פה, היה בוודאי נאנח. |