הרוח נושבת להיכן
שנושבת הרוח, אומר הספן
ונועל את הדלת. אולי כעת
אשפר לשבת
לא עם הראש טמון באפר הימים
שחלפו אך טעמם לא מש
מן השפתיים, אלא מול השמיים
שמתחת לעננים אשר
על פני הנערה האחת והם
חומים מעמל ורכים כלב הפתוח.
הימים שיבואו אינם
הימים שיהיו (ממש כשם שאין דורך אדם רגליו
פעמיים באותו הנהר) וגם
הספינה שבה הוא שט לא תבין
לעולם
את מה שספרו הגלים והסתיר ממנה
השמש. רק אמש
נשכחת כלחישה עתיקה אל הרוח,
ואישה שנותרה על המזח תמתין לבאות
כחרוב בשל: חסרת כוונות, מלאה
באהבה.