המעמקים קוראים לה לצלול, להיעלם, להפסיק באחת את קיומה הלאה,
חסר החשיבות. הים לוהט כשריפה, המים כאש והגלים כלהבות המלחכות
את קו החוף בעדינות מחליאה.
ואכן, חלק ממנה עורג למצולות, לרכות האינסופית שבשקיעה
מטה-מטה, כעוגן של ספינה נטושה, ספינת רפאים.
להבות הגלים קוראות בשמה, מטיחות בה חטאות עבר עם כל התנפצות
אל הסלעים המשוננים; מזכירות לה כי גלעד היא ותו לא, תל זיכרון
עלוב למשפחתה, לעברה, לקיום-לא קיום אותו תישא לנצח. על כתפיה
היא נושאת את הליל והיום, החופות והמצבות, האם והאב ואבות
אבותיהם והאדמה החרוכה עליה הילכו ועתה מונחת היא מעל ראשיהם.
המעמקים זועקים אליה, מבטיחים להשיב לה בחסד את כנפיה ואת התום
שנגזל ממנה בטרם עת. השמיים מעל מביטים באדישות אופיינית,
תכולים, יפים, רדודים ושטוחים כקו רקיע מצויר בעיפרון. היא חשה
כי תוכל להתרומם ולהגיע אליהם ללא כל קושי, תוכל לתפוס בהם
ולמשכם מטה ולחשוף את החלל ללא קץ המסתתר מאחוריהם, מאחורי
התפאורה המאולצת של חיי העולם הזה.
היא עורגת אל המים, אל השריפה, אל הנפילה, השקיעה, הטביעה.
המזח כמו דוחף אותה מטה, היא מבקשת להישמט וליפול.
אולי במקום אחר, בזמן אחר, במציאות אחרת... אולי אז הייתה
עומדת בפני עצמה, מייצגת את עצמה למען עצמה.
עודנה עומדת על המזח, בנקודת המגוז בה נפגשים הים, השמיים
והאופק השקרי, שמין הסתם מאחוריו מסתתרים עוד ועוד מבני בטון
דוחים כמו אלה העומדים לפניו, מולה.
היא שבעה די כזבים. שעת דמדומים ועודנה עומדת, בין שמיים לארץ,
בין ים ליבשה, בין יום לליל, בין חיים למוות.