מגירה אחר מגירה ניקיתי את חיי מהשדים, מהשקרים, מהכיעור
ומהשנאה העצמית. כמו סדר פסח, ניקיון אביב מזן מודרני
וחילוני.
נפטרתי ממשקל עודף עצום, לכאורה.
כמו משחק שחמט ארוך וחסר תועלת, אני כנגד עצמי, כל אחד משמותיי
כנגד יריבו.
מהו שם? מדוע מגדיר שמי מי אני? פעמים רבות דימיתי לעצמי כי
הנני חסרת שם, ישות המרחפת לה בעולם ריק, העונה לכל כינוי גוף
או קריאה המופנית לעברה. אינני מוצאת בכך כל רע.
מה הטעם בשם אם אוכל לשנותו בכל רגע שאחפוץ? אם אשתמש בשם זה
או אחר, האם אהיה אחרת?
אני אוהבת את היופי כשם שאני אוהבת את הכיעור, את השקט כמו את
השאון, את הבדידות כמו את הקהל.
אני עצמי מכילה בתוכי גרסאות שונות של עצמי, שאחדות מהן אינן
מזכירות כהוא זה אלה את אלה.
אם ביכולתי להיות כה שונה מעצמי בהזדמנויות שונות, בהתאם למצב
רוחי ולמזג האוויר, מה הטעם בלנסות להגדיר אותי, להחליט מי
אני?
אינני מתלבטת עוד בשאלת זהותי. דבר לא יזעזע עוד את היותי,
מפני שזו הפכה לאחרונה לסלע איתן. אינני דואגת עוד לדעת העולם
עליי, לנסיונות העלובים לקטלג אותי, לדחוף אותי לעוד אחת מאותן
מגירות שאני עצמי רוקנתי ככל שיכולתי.
מדוע עליי להיות אדם אחד ותו לא? מהו הדבר המונע ממני להיות כל
מי שאחפוץ?
אין בי צורך להגדיר את עצמי ביותר מההגדרה הפשוטה, הנכונה
ביותר- אני.
אני אוהבת מוסיקה, ספרים, חורף, אוכל טבעוני, אמנות- בעיקר
סוריאליזם, בעיקר רנה מגריט-
אני אוהבת להילחם, להתווכח, להיות צודקת, להיות מועמדת במקומי,
להיות לבדי, להיות עם ידידיי-
אני אוהבת להיות אבודה בקהל, אני אוהבת הומור אכזרי ומעוות,
אני אוהבת לדמיין שאני במקום אחר בזמן אחר-
אני אוהבת עובדות טריוויה חסרות תועלת, אני אוהבת שירה, קפאין
ולילות הזויים בעלי קצוות קטומים.
אני אוהבת את החיים.
ואם כל אלה אינם הגדרה מספקת, אין בידי לספק כזו. |