בשכרותך התנגש כוכב הלכת שלך באחד האסטרואידים המשייטים
בערפילית חיי. ואתה, עצום ומאיים, יצאת ללא שריטה מן המפגש
שניפץ את חיי שלי לאלפי רסיסים זעירים. מעולם לא ידעת על
קיומי, וכך יישאר המצב לעדי-עד, מפני שאתה אינך עוד.
בשיא פריחתך הייתי אני גרגר אבק קטנטן ביקום אינסופי, גרגיר
אבק שנחלץ בעור שיניו מחור שחור פעור כלוע הגיהינום. בעת
שקיעתי הבלתי נמנעת היו השקעים בישותך כמעין רחם עבורי, מקום
מכיל בו יכולה הייתה נפשי להשתקם ולבנות עצמה מחדש על תלי
החורבן והריסות העולם ההוא, השנוא.
בעת דעיכתך נדמה היה כי קמתי מן האפר לשטות במהלכים עלי אדמות
בפניי הקורנים ומילותיי המלוטשות. כאשר היית אתה על ערש דווי
נדמה היה כי מחלתי שלי נחלת העבר היא, ותעלומת זהותי עמדה
להיפתר.
עד מהרה נוכחתי לדעת כי דרך ארוכה עוד לפניי, יהא עליי להלך
בשבילי העפר ההם ולנשום את מותו של שמי בטרם אדע בוודאות מיהי
הנשמה המיוסרת הנחה בגופי המבקש למרוד בחוקי הכבידה.
בעת בה השבת נשמתך אל אותם ערפילים מתוכם נוצרה, הייתי אני
עסוקה במלחמות של מה בכך, בקרבות קיומיים מטופשים שיימחו
מזכרוני לימים, כשאעמוד אל מול הגלעד הדומם ואמרר בבכי תמים
ובר-קיימא.
במותך עמדו אינספור שאלות עקרות להישאל, וסיום חייך קטע אותן
באיבן, וטוב שכך. רעידת האדמה ההיא גרמה לבחינה מחודשת של
יסודות קיומי, מפחד כי יקרסו כלאחר יד באם תתרחש עוד אחת
כמותה.
לאחריך היה עולמי למאהל דואב שהיה צר מלהכיל את כל שביקשו
למצוא בו נחמה כלשהי. בזה אחר זה נפלו גיבורי אגדתי המסוייטת
עד כי נותרתי לבדי במגדל השן.
בעת רשות לנשמת ביום בהיר אחד החלו בדיותיי קמות לתחייה,
פורשות כנפיהן כעוף החול העולה מן העפר. טיפין-טיפין התייצבו
לצדי להבות קטנות ואוהבות ועודדו את רוחי כפי שאיש לא עשה
מעולם.
וזכרך עלה כנחשול מי תהום מבטן האדמה, והיה לי למגן, למבצר,
לכלי נשק, למיטה ולקורת גג.
ועל אדמה שכל-כולה קבר פעור פה כפי שהייתי אני בשמעי על מותך,
גיליתי אני לפתע מי הייתי ומי הנני ומי אהיה לנצח נצחים ארור
ונאהב.
ולפתע פתאום הכל התגמד.
ועתה, נדמה שאורך, שנשלח מיליוני שנות-אור קודם לכן, מגיע סוף
כל סוף אל שמי עולמי.
כמו שאר כוכבי הליל אתה אינך עוד, אך אורך מגיע כאות מקברך.
ובעוד אחרים יפליגו בתיאורים גדושים וארכניים באשר לשמי הליל
זרועי הכוכבים, אשוב ואומר כי בעיניי הינם שורת מצבות ותו לא,
מפני שאלה שהפיצו לראשונה את אורות השמיים אינם עוד, ואנו כאן
על פני האדמה מתאחרים כרגיל להכיר בקיומם וזקוקים לאות מטופש
כאלומת אור בכדי להכריז שאכן התקיימו.
אתה אינך עוד, אך אני הנני. וכמות שאורך לא נראה בחייך, כך
יחזו ההמונים באורי רק לאחר מותי.
ועובדה זו אינה מצערת אותי ולו במעט.
תקוותי היא שיהא אורי זוהר כשלך כשאלך.