בסערת נפשי הנוראה ביותר עודני פיסת עפר ולב של אפר.
מיטב ימיי אינם אלא סופות חול צהבהבות- אפרפרות במדבר שאינו
צמא למים, כי אם לאהבת אם.
אם המילים הן מרכז חיי, אם להן אני עורגת ולשם קיומן חיי, מובן
כי ביכולתן לשברני לרסיסים או לחבקני ולהעניק לי את שנחסך ממני
בראשית ימיי.
הנני מילה בעצמי.
כיאה לאדם, שם אני ותו לא.
ומדוע העפר והאפר?
מהם עליתי... אם הנני מילה- היא שמי- ושמי עלה מבטן האדמה, הרי
שאני עצמי עפר.
כך יאה לנערה אשר שמה שם נערה מתה.
(ובעודי מהרהרת בשמי האהוב, הארור, העזוב, הקסום - נערה אחרת
עולה מן הים כמו נולדה מחדש, וקוראת עצמה בשם שהוא מים;
אדוותיה זועקות לחירות כפי שצחיחותי זועקת לחיבה.)
מדוע עלינו להיקרא בשם? מדוע עלינו לשאת בעול המילה ההיא כל
חיינו, בעל כורחנו? האם מגדיר שמנו אותנו או שמא מגדירים אנו
אותו?
אהבת אימי היא שהעניקה לי את שמי.
אהבת אימי, אם כך, היא שעשתה אותי לעפר...
וידיעה זו אינה מזעזעת את ישותי ואינה מחרידה את היותי.
אותה אהבה, שניתנה תמיד בפירורים, במתי- מעט, אותה אהבה לה
ערגתי ועודני עורגת, ואתה צלקת עמוקה כשאול עצמו, היא- היא
האחראית לעיוות שהוא אני.