את אומרת שתמיד היית שם.
שתמיד ידך אחזה בידי.
שמעולם לא שחררת אותי.

את אומרת שמעולם לא הייתי לבדי,
שתמיד היית לצידי.
בכל ויכוח זה עולה,
אני צועקת שהייתי לבד- ואת היית עיוורת.
ואת מתעקשת שתמיד כצמיד היית על ידי.
שאותי מעולם לא השארת לבדי.
שאת כל דמעותיי אספת,
כהוכחה את מוציאה מטלית בלויה, יבשה.
את טוענת שכל דמעותיי שם,
כל הדמעות שניגבת מעיני.

אם היית כל הזמן לצידי, אז למה?
למה עדיין כל-כך כואב לי?
למה ליבי צורב ואדום?
למה נפשי חרוכה בשחור?
למה מפי יוצא עשן?
למה מוחי זב דם?
רגליי עייפות ממסע ללא סוף.
ידי נשרטו במסרק מתכות.

ואת עדיין טוענת שאת מגוננת.