[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ענת אבישר
/
ציפיות

"לכי תזדייני, יא בת זונה." היא צמצמה את השפתיים.
עמדתי בדלת, התיק עוד על הכתף. רק הגעתי. "סליחה?!"
"מה ששמעת. קחי את התחת שלך ותעופי לי מהרשתית." היא לא הנידה
עפעף.
"מה? אבל מה?" ההלם דיבר.
"את יודעת טוב מאוד מה. האקסית שלך תשמח לחבק אותך עוד לילה."

היא קמה לדלת וטרקה לי אותה בפנים.
עמדתי הלומה מול הדלת. העברתי יד בשיער הפלטינה הקצר החדש שלי.
נשימה עמוקה אחת.
רק שאלה אחת היתה עכשיו. מי לעזאזל סיפר לה.





חמש בבוקר, אני על הכביש בדרך חזרה לתל אביב. אני ומעט מאוד
אנשים ערים בשעה הזו. ומי יודע מי עשה את מה שאני עשיתי מבין
שוכני המכוניות בכביש הזה.
עברה שנה מאז נגעתי בה, ולא ציפיתי שזה יהיה ככה. היה מדהים.
הרצתי את הערב המוזר הזה בראש. המסיבה. האלכוהול. ה"נו, מיכל,
את צריכה קפה, לפני שאת נוסעת." והחיוך שידעתי בדיוק מה הוא
אומר. חמש שנים ביחד, כבר מכירים את כל השטויות.
ידעתי מה היא רוצה, ידעתי שהיא יודעת שלא אתנגד. ידעתי שזו
בגידה. לא היה אכפת לי. נועה מעולם לא נראתה מושכת יותר, ומשהו
חדש היה בעיניים שלה, משהו חדש. תמיד היתה אש בינינו, והפעם
היא חיכתה הרבה מאוד זמן.
אחרי שלושה חודשים עם תמר, כבר ידעתי שהיא לא תזרוק אותי לא
משנה מה יקרה.
המצפון שלי הלך לישון בשניה שחניתי מול הבית שלה. כשיצאתי, הוא
עדיין ישן עמוקות.
אני טוענת תמיד שהמצפון שלי ישן עד שתיים עשרה בצהריים, וחוזר
לישון בשמונה בערב. הוא עובד משרה מלאה בדיוק ולא שניה יותר.
זיינתי אותה כמו שלא זיינתי אותה אף פעם, הבהבה המחשבה בראש
שלי. מין חופש חדש.
כשהיינו יחד, נועה הייתה בעניין של רוך ונעימות. הלילה זיינתי
אותה בכוח, כמו שמזיינים בת זונה. טחנתי אותה. במקום האנחות
המתוקות הרגילות, שחמש שנים שמעתי ממנה, יצאו ממנה קולות
גרוניים, נוהמים. משהו מלוכלך. השארתי אותה בהלם ובלי לומר
מילה הלכתי. אפילו לא התפשטתי, אז לא הייתי צריכה להתלבש. היא
נישקה לי את הנעל בתודה כשיצאתי. תחושת כוח אדירה אחזה בי.
כשיצאתי מהבית של נועה עוד היה חשוך. נהגתי את הקילומטרים
הראשונים של חדרה בתחושת שלווה. לא בדיוק מתאים לפרופיל של מה
שעשיתי זה עתה.
היה סתמי, סיכמתי לעצמי ולרדיו. חשוב, אבל סתמי. צחקתי עם עצמי
על הפרצוף הנדהם שלה כשאמרתי לה להסתובב, וכשזיינתי אותה כמו
כלבה. רטט עבר בי כשנזכרתי בתחינות המתוקות שלה, וברעד שסיים
את הכל.
כן, זה היה חשוב, הודיע לי האגו שלי. ותמר, גם אם תדע, לא
תעזוב. אז למי בעצם, אכפת.



"נוי, עשיתי משהו נורא."
"זה חייב להיות נורא, אם הערת אותי בשתיים עשרה לפנות בוקר."
אין מה להתקשר לנוי לפני ארבע. כלל ברזל של ברמנים.
"זה נורא. בגדתי בתמר."
"מה, במסיבה אתמול?" היא התעוררה. נוי אהבה סיפורי בגידות.
"בכלל לא ראיתי." היא צחקה.
"כן. לא. לא בדיוק."
"אז הזדיינת עם איזה ילדה שיכורה במסיבה? זה שטויות, תספרי
לתמר שהיית שיכורה ותתנצלי. היא תכעס ותסלח לך. כמו תמיד."
"את לא מבינה. זה היה עם נועה."
שקט.
"נועה האקסית שלך." היא קבעה.
"כן."
"אוי."



הבוקר אחרי היכה בי בכל הכוח. שיט שיט שיט. מה עשיתי, מה
עשיתי. לנועה יש את הפה הכי גדול בקהילה. כולם ידעו כבר מחר.
שיט שיט שיט. תמר לא תסלח לי לעולם.
נוי הבטיחה לבוא לקפה, אז מיהרתי לסדר את החורבה שאני קוראת לה
בית.
למה לעזאזל הפתיתי למלכודת הסקס אפיל הזו. יש לי חולשה מטורפת
אליה, אבל יש לי גם אופי וחברה חדשה. שיט שיט שיט.
למה לחרב קשר שנראה יפה בעבור משהו שהיה ונגמר כל כך מזמן. חמש
שנים ניסינו ואני ממשיכה לחזור לשם. אלוהים, לא למדתי כלום.
ואתמול היה משהו חדש. הייתי חייבת את זה לעצמי, ולה. למה לא
ניסינו את זה כשהיינו יחד.
נוי נכנסה, הזיזה מהספה את שאריות הבגדים שקילפתי מעלי אתמול
או שלשום ובקשה קפה, "כי אחרת אין מצב שאני מקשיבה למצפון
המתבכיין שלך. יש לי האנג אובר, ראי הוזהרת."
הכנתי קפה.
התיישבתי על השטיח המלוכלך שלי, ופרצתי בסדרת הנסיבות
המקילות.
נוי בחנה אותי, צמצמה מבט. "את רוצה להגיד לי שזה היה סוג של
סגירה עם עצמך?"
"כן." נאחזתי באמירה שלה.
"מותק, אל תזייני לעצמך בשכל. שום סגירה. נטו אגו, וזיינת אותה
בשביל להוכיח לעצמך שאת יכולה לזיין אותה ועוד ככה, כשהיא
מושפלת. ועכשיו, הבעיה שלך היתה שנועה," הישירה אליי מבט,
"התאימה לך גם ככה."
"אז אין לי שום תירוץ."
"נכון."
שתינו נאנחנו.
"אז לספר לתמר?" שאלתי.
"לא. תהני ממנה עד שהיא תשמע על זה." נוי חתכה את ההזיות
הרומנטיות שלי. "לא נשאר לך הרבה זמן." הניחה את כוס הקפה שלה,
הביטה בי חזק והוסיפה, "ותביאי משהו אלכוהולי. בואי נטביע את
הדיכאון בקצת ויסקי. שלפחות נהיה במצב רוח טוב כשהחרא יתחיל
לעוף."
זה לקח יומיים.



דפקתי על הדלת של תמר שוב ושוב.
היא לא פתחה. אחרי עשרים דקות, הלכו לי פרקי הידיים. אחרי
עשרים וחמש דקות היא פתחה את הדלת בעיניים אדומות.
"את לא מבינה שלא רוצים לראות אותך כאן לעולם?"
"תני לי רגע. לדבר. לא תרצי שאהיה פה יותר אחר כך, אני
איעלם."
"זהו," שפתיה התעקלו לחיוך מריר שמעולם לא ראיתי עליה בעבר,
"שאני רוצה שתיעלמי כבר עכשיו ואני ממש לא חייבת להקשיב לך."
היא צדקה כמובן. הדבר הנכון לומר עכשיו יהיה להוציא אותה
גדולה. "את לא חייבת לי כלום, אבל אני חייבת לך."
היא הסתכלה לי בעיניים. אני לא יודעת אם בכיתי או לא.
"כנסי."



באותו לילה שכבתי לבדי על המיטה בבית, מכניסה בין הרגליים את
הצעצוע הקטן והרוטט שלי. מנסה להרגע לתוך הויברציות. תמר קנתה
לי אותו. תמר.
הבכי בא מהר. השינה לא.
היא צריכה לחשוב עכשיו. היא לא מסוגלת לסלוח לי על זה. היא
יודעת על כל הפעמים הקודמות. כולל כולן. אבל זה הסוף. נועה היא
גבול של כבוד עצמי. היא לא תוכל לסבול שאגע בה בידיים שנגעו
בנועה. העזתי לומר שהן נגעו בנועה הרבה זמן עוד לפני שנגעו בה,
והיא אמרה שעכשיו הן היו אמורות לגעת רק בה, ועכשיו זה מרגיש
לה מלוכלך. לא רציונלי.
ואז היא הפתיעה אותי.
"איך היה?"
"מה?" הבטתי בה המומה. "למה זה משנה?"
"כי אני רוצה לדעת איך זיינת אותה. איך היה לשכב שוב עם
עציץ."
שכחתי שקראתי לה ככה. שכחתי שאני הדבר הכי לא דיסקרטי בעולם
כשזה נוגע לסקס.
"היה אחר."
"ידעתי שזה יקרה." היא אמרה בשקט. "נתתי לך לנסוע. ישבתי עם
סיגרייה מול הקלפים וחיכיתי. הנר דלק שעה, שעתיים, שלוש."
עיניה התרחקו לרגע, התערפלו. "כבר כמעט נרדמתי כשהוא סופסוף
כבה. לקח לך זמן להחליט אם לנסוע או לא."
חייכתי. היא חייכה חזרה. חיוך ראשון.
"הוצאתי את הקלף של השטן ונשמתי עמוק. נכנסתי לתוך הידיים שלך.
הייתי בפנים. לאט ועדין בחוץ. בלי נשיקה. חזק. חזק יותר. מהר
יותר. הכי חזק. הכי מהר. הידיים שלי ריחפו פנימה והחוצה בכוח
רב. נשיכה על הכתף. שריטות על הגב." ישבתי בהלם, טובעת לה
בעיניים, מבט חדש, ממוקד ומלא ברק היה בהן. תמר מעולם לא היתה
כל כך יפה.
"אלאניס השתחלה לאמצע איכשהו, אנד אברי טיים איי סקראצ' מיי
ניילז דאון סאמוואן אלס'ס באק איי הופ יו פיל איט. הרגשתי שהיא
מדממת מהגב. היד הימנית כבר שרפה לי. העיניים התגלגלו לי
אחורה." היא צחקה, "ואז רק יותר חזק. יותר חזק. התכווצויות.
חזק מדי. צעקתי פתאום מתוך כאב, ונבהלתי שאעיר מישהו בבית.
קמתי מהר, מבוהלת קצת, יצאתי מהחדר." היא סיימה את הסיפור.
ישבתי בשוק. התיאור היה מדוייק. אף אחד לא יכול היה לספר לה עד
כדי כך. אני יוצאת עם מכשפה.
שקט. היה כל כך שקט אצלה.
אחרי דקות ארוכות של שקט היא פתאום אמרה, "תחזרי לפה עוד שלושה
ימים. שתיים בלילה, את כאן." וגירשה אותי.




אחרי שלושה ימים עמדתי בדלת. שפופה, קטנה, מפוחדת.
"ככה אני רוצה אותך."
הרמתי מבט שואל.
"כנועה, מפוחדת. לא יודעת למה לחכות."
עצמתי עיניים. ידיה מיששו את גופי בגסות.
"ככה אני רוצה אותך," תמר חייכה.
"כן מלכה שלי," נכנעתי בשקט לידיים שלה.
היא משכה אותי פנימה. "ככה מותר לך להיכנס אליי הביתה, שפחה
שלי."













loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם כל העולם
כולו גשר צר מאד
וכל העולם במה,
זה מסביר למה
החיים קשים.
ניסיתם פעם
להרים מופע על
במה צרה וארוכה
כשלקהל אין איפה
לשבת???



צרצר.


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/6/06 13:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ענת אבישר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה