נכתב בסוף אפריל 2005

הראש שוב עובד במהירות, פול גז בניוטרל. פרטים קטנים נעלמים
מעיניי. ככה זה תמיד במוות ידוע מראש של מערכת יחסים. כל הזמן
מנסים להדחיק כדי להתחיל חלק. ועדיין, המשטח הזה מלא בליטות.
בכוח המחשבה מנסה ליישר, להתחיל נקי ובלי חתכים. לשכוח.
היא צוחקת עכשיו מהמטבח. את יודעת שבעוד כמה דקות היא תתפוצץ
ממשהו. היא לא אוהבת שאת על המחשב או רחוקה ממנה. וממילא זה
כבר הסוף.

דיאלוגים של בוקר הם סוג של עדות מציאותית. קשה לחלום בבוקר.
"את מוכנה להתחיל להתארגן?" הטונים שלה משגעים אותך. כמה אשמה
את מרגישה כשהיא מטיחה בך את האיטיות שלך. את אוהבת לתת לשינה
להשתחרר ממך לאט, לא לתת לערות לנשוך בך מהר, זה עושה כאבי חזה
במשך כל היום.
"סיגרייה אחת ואני אלך למקלחת." את אומרת בטון רגוע.
היא מסיטה עיניה, חוזרת להתבונן במורת רוח בטלוויזיה.
בא לך למות. כשהתחלתם היה מן רוך שנלווה לתנועות ולשפת הגוף.
כבר מזמן אינו שם.
"אנחנו שוב נאחר." היא פוסקת.
את מושכת בכתפייך. בוהים בטלוויזיה. איפה הימים בהם לא היה לאן
לברוח. את מוודאה היטב שאחרי המקלחת תצליחי לשכוח את השיחה
הזו.

את מחוץ לבית, צועדת לעבודה. אין רחוב. רק פניה מכל פינה. את
מדמה לראות אותה מגגות הבתים, על אישה זקנה בתחנת האוטובוס,
ברמזור, במכונית על יד. היא בכל מקום. מבטה מאשים.

 
טלפונים בעבודה הופכים להיות ממש איום ואת מרגישה ששולחן
הכתיבה שלך ומיליוני הקלסרים הם לא פחות מאשר רפסודה. את צפה.
הרטט של הפלאפון מהווה מכת ברק.
"כשתבואי הביתה יש לי רעיון מסוים בשבילנו."
שוב עינוגי גוף. עיסוק נחמד לפה ולאצבעות. הלב נשכח כשהכל פועם
בשני אלה.
"אין לי מצב רוח לזה." את מרגישה את הדיכאון חופן את מעייך. את
מתפללת שהיא לא תריב.
"חבל. יכול היה להיות מעניין. אני צריכה אותך," קולה מבקש.
עכשיו את מרגישה מול לוע גדול גדול גדול, ואת קטנה. אין לך כוח
לזה.
"אני מצטערת. אני לא רוצה. זה ממש ביג דיל?"
"לא, רק ש... אני... חושבת עליך כל היום."  היא מתחייכת,
נבוכה. זה רגע מתוק עכשיו. האגו מתנפח. חושבים עלייך. רוצים
אותך. איך את אומרת לא. לא חושבים עלייך מספיק כדי שתסרבי, את
שומעת.
"נראה כבר בבית." את אומרת, ויודעת שלא תעמדי בפיתוי ותיסחפי
אליה. זה עושה לך לחייך.

היא קשורה למיטה בארבע פינות. העור השחור מכסה פרקי ידיה, בד
שחור מכסה את העיניים.
את יכולה לשמוע את קולה בראשך, חוזר על משפט מלפני כמה ימים,
שממילא כל העולם בטוח שלסביות חיות בסרט פורנו, אז מותר לנו
הכל, כי אנחנו ממילא סוטות.
פניה בכרית, היא מתנשמת בכבדות, יודעת שאת שם, מביטה בה.
את נוגעת בה לאט. היא רועדת. אלה פרפורי סוף.
את נוגעת בה עד לקצה גבול היכולת שלה, מביאה אותה ליבבות בכי,
מייסרת אותה עם כל החושים שלה. טיפות שעווה רותחת על גבה
עכשיו.  אולי כך תצרב בה אהבה.

"מבינה מה אני אומרת?" זה נאמר בשקט.
"כן." היא לא מסתכלת עליך. קולה חותך בך: "זה אומר שאת מוותרת
לעצמך. שאת לא מוכנה לעשות שומדבר בשבילי."
עינייך מרפרפות רגע על התמונות השונות. פניה בכרית, קשורה
למיטה שוב, שתיכן מול טלוויזיה, כמה נסיעות, כמה נשיקות, כמה
מריבות טלפוניות. כמה חיבוקים.
"אני רוצה. אני רק מרגישה שאין לי מקום כאן."
"אז לכי." קולה שקט והחלטי. אין כאן דרמה.
שתיקה. אין לאן להמשיך מכאן, את מבינה.
"אל תבכי." ידיה על כתפייך.
"אני לא." קולך עמוק מאוד, גברי. היא מחבקת אותך. זה טוב לך.

בדרך לבית הורייך עוד חשבת על ידיה. את מניחה את ראשך על
המושב, לא נותנת לצליפות השוט להגיח. אימא מזמזמת שיר עם
הרדיו. את חושבת על מה תכתבי הערב, וכמה זמן יעבור עד ששוב
תפתחי את כף היד המאוגרפת, ותתני למגע רך לעבור בך. את ניצבת
שוב לרגע מול פניה בראשך, כשתגלה את הארון הריק. השמש מחממת לך
את הלחיים.
עינייך נעצמות.