פעם זה היה אחרת.
רמת-גן 1945.
לפני הרבה שנים כששכונת הגפן הייתה מוקפת בפרדסים וכפרים
ערביים, נוצרה לא פעם ידידות אמיתית בינינו היהודים לבין
שכנינו הערבים.
משפחתי גרה אז במה שהיום נקרא רחוב אבא הלל (בזמנו היו שמות רק
לרחובות המרכזיים שברמת-גן).
הוריי עלו מתימן לארץ עם הוריהם בגיל צעיר ואפילו גרו בשכנות:
אמי בנוה-צדק, ואבי ברחוב שבזי צמוד למפעל השיש של משפחת
משאט.
הם התחתנו בתל אביב, ובשנת 1936 עברו לגור במושבה רמת גן.
אחת לשבוע היה בא לביתנו, רכוב על פרד ושני ארגזים מלאים
בירקות ופירות לצדו, ערבי בשם מוחמד. לצידו רכבה בתו לטיפה על
חמור וגם לה סלים מלאים בתוצרת חקלאית.
המפגש בין הוריי לבין האב והבת היה מעניין: ברכות משני הצדדים
כשכל אחד שואל לשלומו של השני. מוחמד קרא לאבי "אחי" וכמובן
אבי ענה לו באותה הלשון. אמי הגישה קפה למוחמד וביסקוויטים
ללטיפה. בשעת שתיית הקפה, אבי ניהל שיחה חברית (כמובן בשפה
ערבית-פלשתינאית) עם מוחמד, על נושאים שונים.
באחת הפגישות סיפר מוחמד שלאחר נישואיו, נתברר לו שלאשתו יש
קושי להכנס להריון, אז הוא נסע למכה- העיר הקדושה למוסלמים, שם
התפלל ונדר נדר שאם אשתו תלד, הוא יוסיף את שם הנולד לשמו.
תפילתו נענתה ואשתו ילדה בת, אבל עם השמחה בא העצב: אשתו נפטרה
בלידה ובתו נולדה נכה ברגליה, לבת קראו על שם אמה- לטיפה.
האב קיים את נדרו והוסיף לשמו את שמה ומאותו יום שמו המלא היה
חאג' (השם חאג' ניתן לכל ערבי שעולה למכה) מוחמד אבו לטיפה.
הוריי ניחמו אותו על האסון שפקד אותו ואיחלו לו שלא ידע עוד
צער. בהזדמנות אחרת סיפר שהוא בעל אדמות חקלאיות אשר מעובדות
על-ידי אריסים והם משלמים לו חלק בכסף וחלק בסחורה, שאר הסחורה
הייתה מנוהלת על ידיו ותפקידו היה לשווקה. בתום השיחה והברכות
הוא המשיך לדרכו ולטיפה נשארה בלעדיו. היא הוציאה מאחד הסלים
חבילה גדולה של ירקות ופירות ונתנה אותה לאמי. לטיפה שלא
הספיקה להכיר את אמה קראה לאמי "אמא", ולאבי "עממי" כלומר דוד.
לשאלתה של אמי כמה הכל עולה, לטיפה ביקשה סכום מגוחך... אמי
רצתה להוסיף לה עוד סכום, אך לטיפה התנגדה ואמרה שאביה אמר לה
שבשבילו אנחנו כמו משפחה ואם הוא היה יודע שלא ניעלב, הוא היה
נותן לנו הכל בחינם.
עם הקמת המדינה ותחילת מלחמת העצמאות, נותק הקשר עם המשפחה
הערבית המיוחדת וחבל,
פעם זה היה אחרת. |
