אני מפלצת שאוגרת כוסות קפה ליד המחשב ולעולם לא יעלה על דעתה
לקחת אותן לכיור, או לרוקן את המאפרה. זה פשוט לא חולף לי
במוח, ללא כוונת זדון. כזאת אני, אחרי שנים של לחיות לבד.
אני מפלצת הכביסה והגרבייים החסרות ששוכחת להפעיל את המכונה
בזמן, לפני שיגמרו הגרביים. או התחתונים. או העצבים של אהובתי
האנושית. היא אינה מפלצת, היא בנאדם רגיל.
אני מפלצת האבק שמתחת לספה בסלון.
אני מפלצת השולחנות המבולגנים.
אני מפלצת השכחה והערפול, ששוכחת להתחלק על מקום יחידי
באוטובוס בן חמש דקות הביתה.
אני מפלצת חסרת כל מצפון.
אני מפלצת חוסר הרגישות וסכיני הקומביין המילולי.
היא אמרה שנמאס לה לחיות עם מפלצת.
מפלצת לא עשויה מקרח.
גם למפלצת יש לב, אפילו אם היא לא הדבר הכי ראוי לאהבה שקיים
על פני הפלנטה, וגם אם היא לא תזרוק זבל אף פעם, לא משנה כמה
שקיות יערמו ליד דלת הכניסה.
אני מפלצת המילים הנואשות שיורקת אש בכל פעם שמישהו הולך.
אז עכשיו היא הולכת, ומשאירה אותי להתפלץ לבד.
אני מפלצת השתיקות הממוחשבות, אני מפלצת פירורי עוגיות
השוקולד-צ'יפס, אני מפלצת ההצקות לפני השינה.
אני מפלצת השתיקה.
אני אשתוק עכשיו. היא תלך.
מחר אהיה מפלצת הדמעה.
|