יכולתי ללחוש באזנך היפה:
עוד אשסף לך את עורק הריאה
אביט בחזך המושלם מפרפר וקרוע
ואיך הדם יבעבע מריאותייך הפשוקות.

כל כך קל להרים חרב.
לאט מסובבת הברות על לשוני
מחככת אותן בך, כמו קוביית קרח
למה ללכלך ידיי בהקזות מיותרות.
אפילו רצועת עור לא נחוצה כדי לצלוף
מוחך רך בהרבה.
רק רגע של חולשה צריך.

נניח כשתתענגי עליי הערב, ושתינו נתנשם
ומכף רגל עד ראש אהיה כולי איתך.
כל שיהיה עליי לעשות,
זה לצרוח את שמה.




ותודה לרונן א. קידר, ליהי אזר, שירי שריד וכל מי שאמר לי
שאני לא פרובוקטיבית מספיק. עניין של סגנון, לא? :)