"אני לא בטוחה שאני יכולה לעמוד בזה.
מילא אם זה היה יום, חודש, חודשיים, אפילו שנה.  אבל זה... זה
יותר מדי."
היה לה מבט עצוב. מבט של ידיעה. הידיעה שזה לא מרד הנעורים
שלה,
 היא כבר לא בגיל הזה. ידיעה שזו היא,
ושהמחשבות התכופות שלה על מוות הם לא פרי של גיל התבגרות
מאוחר.
זו היא.
"יש ימים טובים. יש טובים מאד. יש לי ימים של  פרצי אהבה.
וימים של חרמנות לעולם.
ואני יודעת,ברור לי שיש מחיר לקיצוניות שלי.
ימים רעים. וממש רעים.  כאלו של מחשבות חשוכות,
בהם כל חלון נראה לי כמו יציאת חרום,
בהם נראה לי שאיבדתי את היכולת להיות שמחה.
ואז יש את ימי הסתם, של טעם בוסר בפה.
ימים בהם קשה לי להאמין  שזה רק זה. שאלו החיים.
לפעמים כל הכלום הזה הוא פשוט יותר מדי. "  

הנשמה שלה  גועשת.
את מבינה, יש זן של אנשים ששייכים למועדון הסבל הקיומי.
אנשים שאפילו הסרטן ריאות של אמא לא ייתן להם פרופורציות.
פחדם הגדול הוא להצטער על כל אותם דברים שלא אמרו או לא עשו.
והם אלו המבינים כמה הכל שביר,
ודווקא ההבנה הזו היא שמשתקת אותם ולא מרפה.
"ואני יודעת. הנשמה הזקנה שלי יודעת. את הניגודים שבי.
היא מכירה את בת ה-90  ואת בת ה-16 שאני.
היא יודעת שאין ולא יהיה מנוח.
ולא יהיה שקט."