היא מסתכלת עלי ואני מרגיש שהיא רואה לפניה חפץ. אם הייתי
במגרש הביתי שלי, אולי הייתי מרגיש משוחרר. כאן אני מרגיש
לכוד. מפיה נזרקות לאוויר קלישאות כמו "חרדת נטישה" ו"פחד
מאינטימיות". מה פחד מאינטימיות? אני חושב, מה את רוצה? שאני
אביא את כל החבר'ה? אבל המילים לא צולחות את המסע מהמוח ללשון
ונאלמות איפשהו בעומק הגרון.

את האסרטיביות שלה זיהיתי, עוד כשראיתי אותה מופיעה בפתח הפאב
החשוך בשדרות רוטשילד, עם הראסטות הנפוחות שלה, שמיסגרו את
פניה כמו גדר תיל חשמלית, מבליטות זוג עיניים ענקיות,
טורקיזיות שתלויות מעל שפתיים עבות, דלוקות כמו שתי נורות
אזהרה למשיג-גבול מזדמן.                

זה היה אומנם, הבליינד-דייט הראשון שלי ובתור שכזה דרש את
דפיקות הלב המגיעות לו ואת כל הספקולציות שלפני והמחשבות על מה
היא תחשוב ואיך היא תגיב. אבל עדיין, הכנתי את עצמי לפגישה
סתמית ובאתי בלי ציפיות.
לא עברו שעתיים מתחילת הפגישה וכבר הייתי טרף למלתעותיה
הזריזות והיא כמעט ובלעה אותי בנשיקות-ענק.

ועכשיו, שבועיים אחרי, ישובים בסלון דירתה, בעיירה בצפון הנגב,
והבחורה הזו מקיפה את עצמה במשפטים חבוטים על זוגיות, כמו איזה
שחקן פוטבול, שעוטף את עצמו באלף שכבות של מגינים, ומצליחה בכל
זאת להקרין כוח ושליטה, בשפת גופה הקשוח והשרירי.
ברגע אחד לא-ברור, מבטה משתנה והיא מובילה אותי אל מיטתה
המטונפת, בחדרה ההפוך, מדליקה את האור, משכיבה אותי על הגב
ועורמת את עצמה מעלי, מצמידה את שדיה המוצקים לשפתיי.
"עכשיו תמצוץ", אומרת ה'חרדה מאינטימיות' הזאת, ומנחיתה את שתי
ידיה על הקיר שמעלי במכה חזקה.
ופתאום אני רואה חושך. האור נעלם. עלטה מוחלטת. אף רסיס של אור
לא מגיע מבחוץ. העיירה נכבית.
"הפסקת חשמל", אני משתנק, בקושי מצליח לבטא את המילים מבעד
לפיטמתה, נעוצת הפירסינג, הלחוצה אל פי. היא מתעלמת לגמרי ממני
ומהסיטואציה החשוכה שלפתע נחתה עלינו, ועונה לי רק ביללות
סיפוק ארוכות.

כך אני שוכב שם, כמעט בלי אוויר, הטעם המתכתי של הפירסינג שלה
צורב לי בפה, והיא גומרת עלי, באנחת סיום עמוקה, מועכת את ראשי
אל הכריות החשופות. ככה זה כשאין ציפיות.