נשמעת יללת תן. על גבעות קליפורניה מונחת שלווה קודרת, מרחוק
מבליח אור יחיד. מכונית עם פנס מקולקל או עוד איזה אופנוען
עייף ומטושטש, אני תוהה. טיפאני ממשיכה להביט אל האופק העצוב
הזה, חיוכה הכבוי תלוי ברישול על פניה העייפות, מנותק לחלוטין
מהעיניים היפות, הבוהקות באורן הסמוק של העששיות החוזר מן
המראות התלויות על התיקרה ומשווה לחדר גוון עתיק. היא כמעט ולא
מרגישה בי כשאני עושה את דרכי פנימה מהמרפסת הקטנה, חולף ממש
לידה, כשברקע הולכת ומתחזקת המיית מנוע. כבר ניתן לזהות את
האופנוע המתקרב.  
שלי נוקשת על כתפה של טיפאני, מעירה אותה מהרהוריה: "קדימה,
מהר, תוודאי שהחדר הפנוי נקי מריח סיגריות, תרססי שם איזה מטהר
אוויר או משהו ותבדקי שהברזים תקינים והאסלה נקיה", היא מסמנת
בראשה לכיוון המטבח, "ותחממי משהו, יש לי הרגשה שהוא גם רעב".

טוויסט (כך קוראים לה כולם, לטיפאני, בעיקר בגלל העיקום הקל
באפה כשהיא מחייכת, אך גם בגלל שהיא באמת קצת מסובבת לפעמים),
מנערת מעליה את החיוך הדק, וארשת פניה מתקמטת ברגע.
אני משתרע על אחת הספות המאובקות בלובי האדמדם, שואף עמוק את
צינת הלילה, החודרת בעד דלת הרשת הבלויה שבכניסה למלון (או
לפחות מה ששלי מתעקשת תמיד להגדירו כמלון), מביט בטוויסט נגררת
לכיוון המטבח, וזורקת לי מבט מורם גבות, כאומרת 'הנה שוב הזונה
הזו והפקודות שלה...', ואז חצי חיוך, חצי עיקום, וממשיכה
פנימה.
שלי מעיפה מבט קצר אל השתקפותה בטוסטר הכסוף שעומד על הבר,
מסיטה שערה או שתיים, ומחייכת בסיפוק. הקמטים כבר לא חסים על
תווי פניה הקשוחים, אבל היא נראית טוב, בזה אין ספק. מעניין
איך זה שמעולם לא ראיתי אותה עם גבר, אני חושב לעצמי, אולי זה
בגלל הטבע הקר שלה...

מבעד לרשת הבלויה, אני מבחין, שהאופנוען הספיק בינתיים להחנות
את ההארלי שלו מול השוקת בחוץ, כאילו היה איזה סוס עייף, והחל
להתקדם לכיוון הכניסה תוך שהוא מסיר מעליו מעיל עור עבה, וחושף
גופיה צמודה שבחלקה הקדמי הכתובת הדהויה "MAKE LOVE". צלקת
טריה שמרוחה על כתפו הימנית, קצת מעל הנשר הכחול שמקועקע
בזרועו, לא משאירה הרבה מקום לספקות. עוד חייל ששב הביתה עם
מזכרת, מהתופת הוייטנאמית. הוא מתקרב אל הרשת, ומצמיד אליה את
הקסדה שלראשו. שלי, שכנראה עדיין לא הבחינה בקעקוע המכונף,
זורקת לעברו חיוך מזמין, "היי".
"הייתי מצפה יותר ל'וולקם בק'", הוא מסיר את הקסדה, ולחייו
זרועות הכוויות נחשפות, מתחת לעיניו הגדולות.
החיוך המתוק נמחק באחת מפניה, ומחליף אותו מבט נדהם, "דון,
חזרת ?" היא לא מנסה להסתיר את מורת רוחה. אפילו הצלקות
והכוויות בפניו לא מצליחות לרכך את הסלידה שתמיד חשה כלפיו.  
"אהבתי יותר את ה'היי'" הוא מקניט בתגובה, תוך שהוא פוסע
פנימה, הודף קלות את גופה, שחסם עדיין את המעבר.
"מה עניינים, צ'קי," הוא מבחין בי שכוב על הספה, "הכל טוב?".
אני מרים את גבותיי כאומר 'כלום לא השתנה', ומיד מניד את ראשי
כלפיו לאות 'ואתה?'.
איני יודע מדוע איני ניגש אליו. אולי איפה שהוא אני פגוע
עדיין, עקב עזיבתו המהירה לפני שנתיים, כשנקרא לחזית. בכל אופן
בליבי כבר נפתחו השמפניות. אולי סוף-סוף יחזרו ימי טרום המלחמה
הזוהרים של המלון שעדיין משגשג, אומנם, אך חסרה בו העליזות
המרגיעה הזו של פעם כאשר דון וטוויסט היו מנגנים, בעזרת מזלגות
על הבקבוקים בבר, ואני הייתי מתרוצץ להנאתי בין השולחנות, ואף
אחת מפקודותיה הקולניות של שלי, לא יכלה להעיב על הריקוד
המיוחד הזה שלנו. כאשר היינו מחכים ששלי תלך לישון ויוצאים
לטייל בגבעות הירוקות עד השעות הקטנות של הלילה. ואולי עכשיו,
שוב אוכל להציץ בהם מבעד לחרך בקיר חדרם מתנשקים בלהט.
"לך תקרא לטוויסט," שלי נובחת לעברי, משתדלת לשוות לקולה גוון
ענייני, אך רעידה עצבנית בקולה - מסגירה את תחושותיה
האמיתיות.
אני זורק מבט קצר לדון, קם מן הספה, ופונה לכיוון המטבח.
טוויסט, שעוד לא הספיקה לחמם כלום, שולחת אלי מבט תמה, "מה
קורה, צ'ק-צ'קון?".
אני מסמן לה לבוא אחרי, לכיוון הלובי.

התדהמה והדמעות בעיניה גואים בו-זמנית כשהיא מבחינה בו ואת
החיוך אפשר לזהות רק על-פי האף המעוקם. "דוני, חזרת," היא
מתנפלת עליו בנשיקות.
שלי פונה לכיוון הדלת. אפילו אשת הקרח הזו - יודעת מתי צריך
להניח להם להיות לבד. אני נגרר אחריה החוצה, מתיישב לידה על
המדרגות ומנסה להבין את הכח הזה, שנוצר בין שני בני-אדם,
שאפילו פרידה ממושכת כל-כך לא מצליחה להחליש.    
לפתע, ברכות לא-אופיינית, היא מעבירה את ידה לאורך גבי בתנועת
ליטוף. אני מרים אליה את מבטי, ומבחין בעיניה הלחות.
"מה אתה בכלל יודע על בדידות, צ'ק-אאוט," היא משתנקת.
אני זוקף את ישיבתי, נדהם לשמוע אותה מבטאת את שמי בכזו
עדינות.
מה באמת יכול לדעת כלב פרימיטיבי כמוני, על בדידות...
אני מרים מבט לשמיים, ומותח את גרוני: "האאווו"...