איך אתה יכול?
איך אפשר?
אני לא מבינה... כל מה שיש בך אתה פשוט מעביר לכולם?
בא לי להוציא כאן את כל הרוגז והעצבים אבל זה קשה, כאן
בכתיבה.
איך אתה נמצא עם בנאדם ולא מכיר אותו, עד שאתה מכיר אותו, וגם
לא... זה כמו מבוך שלא מוביל לשום דבר?
מכירה לא מכירה, מגלה דברים, מופתעת, מרגישה חרא?
חרא. זה מה שאני מרגישה עכשיו, מרומה אבל יותר חרא.
בא לי לגרום לך לקנא, לבכות, להזדזעזע, לבוא על 4 כמו כלב,
לקרקר כמו תרנגול, ליבב כמו זאב... להתחרט.
לנקום! יצר הנקמה בי, חזק עכשיו כמעט כמו אצל השטן...
אשמדאי... יימח שמו.
של שניהם.
אני רוצה לבכות, באמת זה עומד לי על קצות האישון, אבל במקום
בכי שכבר הוריד את המפלס המלח של ים המלח... יוצא מרמור והמון
כעס המון זעם המון רע.
רע הוא היה רע הוא עדין רע, אבל כל כך טוב, למי שצריך באותו
הרגע.
מה אני עושה? מחמיאה לו עדיין... איך עוברים את זה? איך הוא
עבר? איך הוא ניגש עם כל החם ואהבה האדירה שיש לו ופשוט נתן
אותה למישהי אחרת, בטח רזה יותר, בטח צעירה פחות, שקטה יותר?
אחת כזאת שסותמת את הפה כשצריך ופותחת אותו מאוחר יותר...? עוד
פעם מרמור... אולי היא בסדר. לא אכפת לי ממנה היא לא העיקר.
אני רק רוצה להרגיש שוב ולא אליו. אני רק רוצה ללכת לישון- ככה
סתם, לעצום עיניים ולחשוב מה אני אעשה מחר מה עשיתי היום וכמה
יפה השמש בשקיעה. לא לחשוב יותר מזה. לא להתעמק, לא להתבוסס
בזה, להתלכלך למרר ולחטט שוב ושוב...
מתי אני אכתוב דברים מעניינים יותר שלא נוגעים לטמבל, שאוהב
שירי ארץ ישראל יפה וגם פורחת, ששותה את החצי גולדסטאר שלו
בפנאן, שקם מוקדם בשביל לשתול מרגניות, שנגד סמים ובעד חזיר על
האש, שקם ב-4 בבוקר כדי להחזיר אותי מקיבינמאט... ששמע איתי כל
יום את "4 אחה"צ" בגל"צ... שלימד אותי סוברו טנדר- מה גדולתה,
שהבטיח לי שמיים ים וכוכבים מהיום בו הכיר אותי, שהיה כרוך
אחרי יותר מכל צעיף, שאהב ואהב ואהב והוסיף לאהוב לפעמים בלי
לקבל בחזרה, שהכריח אותי לקבל את הווידאו והטלויזיה שלו לחדר
בצבא, שהלך איתי מכות והלך איתי למשחקי כדורסל, ורקד איתי
במסיבות, ועזר לי כשהיה צריך ואהב אותי אהב כמו שאף אחד לא
ידע.
לא רוצה לכתוב עליך.
רוצה אור, שמחה, להיות אני כמו תמיד כמו פעם! נעה של הים...