לא נפגעתי מהצונאמי, גל גדול שטף גם את ביתי, אך רק לחילופין.
הבדידות הייתה גם בעיני והשלכת הסתרבלה והפכה לעשב.
חתלתול הבחין בי בעודי עובר בשביל בין הגן למרכול
ככה זה שידע ודאי את שאני באמת,
מבעד לנשמה אחת שמתקלפת, נחבאת חדשה ומתעוררת
כמו חתלתול שבתי אל הקירות, שבתי, אל הבית וייללתי.
ואיך עזבתי את אלוהים, הוא שלח גל גדול אחרי
שלח את זאת שהייתה לי, שלח את שידעתי לפרק  
עכשיו מילים רבות נסחבות בי ואני כבד.
ימים לא נפגעתי, אף שכבר ההילולה היא משכנתי
באה הדומה ושלטה במרכז. חשבתי
ועדיין היא לי שפת ההיא כנרת, וחום גופה השרך
ומאין אני באתי אם לא מדרך המדבר.

עכשיו באין מפריע מה לקח את נשמתי
ושם אותה בגובה העשב טרם זמנה,
השיל ממני את שהחורף ניבא לי במעודו
וחיכיתי ביהירות לאהבתך
והכית בי בהביאך את השמש אל יומי

לא התנתקתי מאדמתי כי אדמת אבותיי היא, עכשיו לראשונה אומר
שורשיי עזבו את רגליי ובחוט השדרה דלקת
האדישות כבר הרעידה בי פעם והשעמום טשטש את עיני
עת באה הרוח והתמזמזה עימי על ספסל הגן שרדתי,
רק כך היה טוב בעיני, עת שרדתי כמו עוזרו של הנביא,
בהכנות העם את החרב אני מנקה את כלי המיתר ובעת דם נשפך
מיתרים מיתרים יפרצו ויגנו מול שבא לעקור אותי.
אחי קרא לי באותו היום חדל, קום והצטרף אל הקשת, אני הנבחר
ולא סירבתי אך מצפוני הערני בלילה, חומות העיר קורסות וכלבי
שורק תוגה.
לא התנתקתי, הלא לבד היא דרך הרוח וירח אחד לבד ושמש אחת לה
בין שמשות
ולי שמש אחת באה.
חזרה אלי היהירות ועכשיו היא חזקה, תני לי את הלילה אישה.
אהבה אחרונה נשארה לי את זאת שמרתי לאחת.

עכשיו באין מודיע, מי פרץ את שנשמר
ומי הושיט יד כשמסביב עוד ירייה
מזגזג בין שלוליות המים ובין תלוליות עינייך
תופס אותך רגע אחד מתנשמת
ובשנייה בועטת שיר.