אני לא מאמינה שנתתי לך לגעת בלב שלי,
שנתתי לך לנשק, לחבק, לזיין אותי
שאחרי כל פעם שפגעת בי, חזרתי
ולא זה לא כי יש לי נפש מעונה שצריכה כל הזמן שיפגעו בה,
כי ידעתי שאתה אחר,
כנראה שלא.
כנראה שאף פעם לא היית,
אני לא מאמינה שחיבקתי אותך,
שנתתי לך לישון לידי,
ולא הייתי רעה ולא הערתי אותך כשאני לא נרדמתי,
אני לא מאמינה שבהיתי בך ישן,
שבאתי אליך כשהיית חולה,
שכתבתי לך סיפור ליומהולדת,
ושאתה עדיין מתייחס אלי כמו חרא,
כאילו אני הזבל שזרקת לפח אתמול.
אני לא מאמינה שלא היה לך זמן בשבילי אבל בשביל לרדת עלי כן,
אני לא מאמינה שבמקום לחבק אותי אתה הולך,
אומר שלום,
אוטם אוזניך למילים שיוצאות לי מהפה,
אומר שאני הבן אדם הכי קשה שאתה מכיר,
אני לא מאמינה שלך אין אנרגיות לבזבז עלי אחרי מבול האנרגיות
שאני בזבזתי,
אני לא מאמינה שבמקום לנסות להשאר אתה בורח במשפטים כמו: "את
צריכה פסיכולוג",
אתה אפילו מוכן לחפש לי אחד,
העיקר שאני אעזוב אותך לנפשך.
אני לא מאמינה שאני בוכה עוד פעם בגללך,
אני לא מאמינה שזה עדיין לא עוזר לי להבין כמה חרא אתה באמת,
אולי אני פתיה,
ואלי אנשים אוהבים לדרוך על אנשים כאלה כמו שהם דורכים עלי,
והם דורכים.
כל הזמן,
לא רצית להיות המדריך שלי אז הנה אני אתן לך הפעם עצה:
בפעם הבאה שאתה אומר למישהי שאתה אוהב אותה תתכוון לזה כי יש
אנשים תמימים (אולי יותר מדי כמוני) שזה גורם להם לבכות כשהם
מגלים שבכלל לא איכפת לך מהם,
כי בטוח ממני לא איכפת לך,
אחרת במקום לאטום אוזניים ולהגיד שאני פתיה,
היית נשאר. |