היה זה לאחר שלושה חודשים של יובש, של חוסר באוויר, חוסר
בהשראה. זה היה בדיוק לאחר יום ארוך של בית ספר, יום ארוך
וקשה. לא היה לי באמת זמן עד אז לעשות חושבין, לא היה לי זמן
לעצמי, למחשבותי ואני לא בטוחה שהיה זה רע, כלומר הזמן היבש
הזה, אבל הוא בהחלט לא היה טוב.
באותן הדקות עמדתי בתחנת האוטובוס, מחכה לקו 64 באי סבלנות
ומסתובבת מסביב הספסל שבתחנה. חשבתי לעצמי כל מיני מחשבות ותוך
כדי הצלחתי לצלול עד הנקודה העמוקה ברגשותי...
ואז זה קרה...
"זה נגמר" אמרתי לעצמי בקול רם (לא הייתי עושה זאת אם לא הייתי
בטוחה בכך שאין אף נפש חיה בקרבתי חוץ מהמכוניות הרועשות בכביש
הסואן). "זה נגמר" אמרתי שוב בגאווה וחיוך של סיפוק ואושר עלה
על פני. עברו עוד כמה מחשבות בראשי שבסופו של דבר התלכדו
למחשבה מסכמת על כך שהוא פשוט בן אדם מסכן.
התיישבתי על הספסל שבתוך התחנה לאחר שהתחלתי להרגיש את הכובד
של תיק ביה"ס המועמס. ברגע שישבתי שם הכל נראה ברור כל כך ואני
לא מדברת על כך שהמספר 64 נראה ברור יותר מזווית העין בצורה
הזאת, אלא שפשוט הכל נהיה יותר ברור, יותר מוחלט. אחרי שלושה
חודשים של סבל כל מה שהרגשתי ויכולתי להרגיש כלפיו נמס, התאדה,
נעלם כאילו לא היה, מאותו הרגע הייתי שלמה, הייתי האני השמחה
שהכרתי לפניו ואיתו.
עצרתי את האוטובוס, עליתי עליו והשווצתי בחופשי חודשי שלי בפני
הנהג. התיישבתי באוטובוס כאילו דבר לא קרה, אך זה קרה ואני
שמחה. |