עזרא: שם לא מאוד שגרתי,
בן עשרים ושתיים, ואתיופי,
בוגר מכפי שנותיו, שליו וסובלני, כמו שגבר צריך להיות-
התאהבתי בו מיד.
יניב, בן עשרים ושבע, כוונות טובות למכביר אבל
יכולת ביצוע לא אחידה, קצת ילדותי,
מבלה את רוב היום בטלפון עם החברה שלו, זו שבגיל
עשרים וארבע התברגה לתפקיד לא רע בכלל
בחברת האינטרנט שבה שניהם עובדים, זו שהמחשוף שלה
גרם לי, מנטלית, לטפוח לו על השכם, והבטן שלה,
לא הכי שטוחה שאפשר להעלות על הדעת - אבל מפתה ונשית- הפריון
שהיא מבשרת
גורם לי להצטער על כל השנים שהיא תצטרך לבלות עם גלולות-
יניב ועזרא,
לך תגיד להם כמה הם חמודים.


מי מחייכת יותר יפה, זו שבסיטרואן או זו שבפיז'ו?
בשאלה כבדת המשקל הזאת אני מתחבט, בעמדה,
כשהן יוצאות ונכנסות, חושפות טורי שיניים מוקפדים ומזמינים -
גורמות לי לחשוב (מחויב למסוקסותי הכובשנית), על סקס מיידי
ומהיר אה-לה פורנו גרמני משנות ה70,
אבל גם מביאות אלי, בלי שתדענה, כמין תסכית של נשיות
אוניברסלית,  
את ספפו (שעליה אני חולם משכבר) ואת בילי הולידיי (שמנגנים
עכשיו ברדיו)
וגם את בתשבע (של תומס הרדי),
ואפילו את יעל,
השכנה הצרפתיה שלי לשעבר,
זו שעירומה שופע השדיים ושעיר הערווה
היה קרוב לעלף אותי, מול החלון הכי פתוח שאפשר שלה, בן 16.5,
העגול של הציצים שלה והשחור של השיער שלה והוורוד של הפטמות
שלה והעוריות של העור שלה
וההלם של הכל שלה ביחד, בחופף-
הרגשתי כאילו ניחתה על הלסת שלי הסנוקרת ההגונה ביותר שבמצאי
של יד הנפץ, זה מהסיפורים של
קרל-מאי-שאף-פעם-לא-ביקר-במערב-הפרוע,
אלה שאבא שלי הביא לי לקרוא כשהייתי בכיתה ב',
או של מייק טייסון, שהערצתי כמו אלוהים באותם ימים,
דק מין הדק שבהערצה ההיא עוד מתגנב ובא אלי,
מתאגרף עם צילי החמקמק בגשם השוטף, בחושך, ליד השער,
ויניב מסתכל, תוך כדי שיחה עם ענבל, החברה,
וכשהוא מסיים לדבר הוא רוכן, בידענות, ופותח את החלון-
"בו'אנה אתה טוב".


יניב ועזרא לא מאוד קשורים לבית הזה אבל
הבלונדה מהפרקליטות- חברה של שונית (המותק) של גדעון
שאמרה שאני חמוד ("אניגמה" של הגרמנים פשטנית וישירה לעומת
הקוד של הנשים)- כן
ואני חושב עליה במילואים האלה,
בערב, לפני שאני נרדם, מניח
את וויטמן לבדו על המעבורת, ליילד מעצמו את האנושות,
(הנבל האפי הזה, כמה הוא מרגש אותי),
והבלונדה מהפרקליטות שוכבת עירומה על שטיח אדום בבית שלה,
במחשבותי טרם-שינה,
השיער שלה שפוך סביבה ואני קורא לה
את וויטמן על המעבורת, יולד אנושות,
אולי אפילו את השורות האלה אני קורא לה, לא מצליח לחמוק
מהמחשבה
איך הישבן שלה נראה מתחת, מאחורה, ואיזו הבעה תעטה כשצווארה
ייסוב לאחור
כדי שתוכל להביט בי-
והיא מחייכת, הבלונדה מהפרקליטות, אני בטוח בזה,
ובראש החוקי שלה חולפות מחשבות לא-משפטיות בעליל
כשאני מקריא לה וויטמן ואותי ומתקרב אליה, בלי לזוז-
ישר ראיתי את זה עליה-
היא אחת מאלה שלא יודעים להפריד בין
קירבה רגשית לרעות גופנית-  
היא אישה.